להאזנה:
אחר הצהריים טובים לכולן ולכולם.
כן, באתי עם הצעיף כי אני רואה אתכן.
אני רוצה לומר לכן עד כמה אתן גם מחזקות אותנו, וכשאני עומדת ומדברת במליאה בכנסת ואני רואה אתכן שם יושבות, עם הצעיפים האלה, אני אומרת – אנחנו ביחד. ואני רוצה שגם כל מי שנואם ורואה את אתכן יושבות שם, יידע שהוא צריך לתת גם לכן הסבר מה הוא עושה למען השלום, למה זה לא קורה, האם הוא עושה את המאמץ הנדרש, ולכן יש כאן מאבק משותף. ואני שמחה שאתן כאן ושם ובכל מקום.
ובכלל יש לי הרגשה שהימים האלה הם ימים שנשים יוצאות להאבק. ואנחנו כאן באולם, אנחנו כאן באולם, ויש הרבה נשים ברחוב. אז נכון שאלה שנמצאות עכשיו ברחוב נאבקות נגד אלימות נגד נשים, ובאמת הרציחות האחרונות, הן בלתי נתפסות בלתי נסבלות, אבל אנחנו לא עוד מבקשות, לא עוד מנומסות, אלא יוצאות להאבק על הזכות, והרחובות מלאים בנשים שנלחמות על הזכות לחיות ממש. אני חושבת שעברנו שלב מהקטע של – metoo#, כן, גם בי פגעו, לקטע של metoo# במובן של enough is enough במובן של אנחנו צריכות לקבל החלטות על החיים שלנו. אנחנו לא רק מסתכלות על מה שקורה אלא אנחנו לוקחות יוזמה. אני חושבת שזה פשוט יפיפה, והקו הזה שבין הנשים שנמצאות בחוץ ונלחמות נגד אלימות נגד נשים, ואתן כאן באולם שנאבקות למען השלום. אלה ואלה בעצם אומרות שנשים החליטו לקחת את גורלנו בידינו להילחם עליו, ובוודאי ששני הדברים האלה קשורים לגמרי.
עכשיו, התבקשתי לדבר על חסמים בתהליך השלום, והאמת היא שהדבר הראשון שחשבתי עליו, החסם העיקרי – מנהיגים. הבשורה הטובה היא שאפשר להחליף אותם. אפשר להחליף אותם, כן, רצוי בנשים או בכאלה שמבינים את המחיר. תראו, לקבל החלטות קשות וגם הסכם יש בצידו דרמה פוליטית לא פשוטה. בוודאי במדינת ישראל וגם בצד השני. ובוודאי שיכולים להיות לזה גם מחירים פוליטיים. אבל בעיני מנהיג או מנהיגה שיעשו שלום הם אלה שמבינים שהמחיר לבני עמם בזה שהם לא עושים את המהלך, והם לא עושים שלום, הוא גבוה יותר מאשר המחיר הפוליטי, האישי, שהם ישלמו.
עכשיו למה יש הרי, כאן אנחנו גם דורשות ובצדק שנשים יהיו מעורבות בתהליכי השלום, והחלטת האו"ם היא החלטה מוצדקת מאין כמוהה – כי יש הבדל. ואני מודה שאת התשובה הזאת לא הייתי נותנת לכן לפני עשר שנים. הייתי אומרת כולם בני אדם וכולם עושים אותו הדבר. זה לא נכון. אני ראיתי את ההבדל כשניהלתי את תהליכי השלום, גם כשנפגשתי עם ראשי מדינות, מנהיגים ומנהיגות מכל העולם. קודם כל מבחינתו כאשר אנחנו נכנסות לחדר המשא ומתן יש משהו שאנחנו משאירות בחוץ – וזה את האגו שלנו. ואם יש חסם בפני שלום זה אגו של היושבים בחדר. ואנחנו מטבענו משאירות אותו בחוץ. היכולת שלנו להבין מה הצד השני, להקשיב לצד השני. לא חייבים להסכים. היו לי ויכוחים מרים וקשים בחדר המשא ומתן. אבל ישבתי בניסיון להבין איך מוצאים פתרון לבעיה שמונחת על השולחן. והרבה פעמים, תאמינו לי, זו יכולה להיות סמנטיקה. זו יכולה להיות דרך אחרת להציג את אותו דבר. להבין זה לא אומר להסכים עם העמדה השניה. אבל זה להבין כדי למצוא פתרון ולא לייצר עוד בעיה.
והדבר הנוסף שאנחנו משאירות באמת מחוץ לחדר זה את הרצון לרוץ לספר לח'ברה. אין לכם מושג כמה הישגים הישגתי במהלך המשא ומתן שאף אחד לא יודע עליהם או לא ידע עליהם הרבה מאוד שנים. זאת אומרת, בדיון עם הפלסטינים כבר הגענו להסכמה שהמדינה הפלסטינית העתידית תהיה מדינה מפורזת. לא רצתי לכל במה ואמרתי "הכרחתי אותם", לא עמדתי ואמרתי "עכשיו תגידו את זה", כי ידעתי שכשאני עושה את זה, אני גורמת להם ללכת לפינה או לבוא ולומר "אנחנו לא יכולים להסכים". אבל ברגע שמגיעים לאותה הסכמה שקטה, והיא קיימת, אפשר להתקדם הלאה.
ודיפלומטיית המגפון של אלה שנעמדים מול המיקרופון ומספרים לציבור שלהם כמה הם בסדר וחזקים כי הם מכריחים את הצד השני לעשות משהו, או שהם מציבים תנאים – הדבר הזה לא משרת את התהליך, הוא משרת אותם, פוליטית. והרבה פעמים זאת הבחירה שלנו כמנהיגים בין צורך פוליטי לבין הצורך והנכונות לעשות את הדבר הנכון. החסם הנוסף, ואני אומרת את זה בחדר שהוא ברובו עם נשים: יש כאן איזה חיבור שהוא חיבור קצת בעייתי, האמת אני לא רוצה להגיד את זה אבל הייתי יותר שמחה אם זה לא היה רק נשים עושות שלום, אלא נשים עושות ביטחון. ולמה אני אומרת את זה? כי אנחנו חיים בעולם דימויים. ושלום זה עניין של הלפלפים, התמימים, הבנות האלה, שנדמה להן שאפשר להיכנס לחדר להגיע להסכם ואז הכל יהיה טוב. ביטחון, כאילו, זה העניין הזה של הגברים, שהם צריכים לספק ביטחון, זה תפקידתם, זה חובתם, אז בואו נסדר את העניינים. קודם כל ביטחון זה לא עניין בלבד, זה בטח לא עניין לימין בלבד לישראל, וזה בטח לא עניין לגנרלים בלבד. ואני אומרת את זה כמי שהייתה בקבינט הביטחוני כל כך הרבה שנים, ולצערי גם במהלך מלחמות ומבצעים, וגם בשלישייה הביטחונית. אנחנו מגיעות לחדר כשצריך לעשות ביטחון עם זווית הרבה יותר רחבה מהזווית הצבאית הצרה. וזאת הזווית הנכונה לעשות איתה ביטחון.
הרי שנים סיפרו לנו – תנו לצה"ל לנצח, רק נשחרר את הרצועה הזאת, שהפוליטיקאים מחזקים בהם את צבא ההגנה לישראל ומיד הוא מביא ביטחון לעם ישראל. קשקוש מוחלט. וראינו את זה עכשיו בעזה.
אבל אני רוצה גם להגיד עוד משהו, שזה החלק החסר:
דווקא היום ברור שאי אפשר רק בכוח צבאי לייצר שקט לטווח ארוך, שלא לומר שלום. אבל גם זה ששיכנעו את הציבור בישראל שיש רק שתי אופציות – או כניעה מוחלטת, תשלום לטרור, או מבצע צבאי – זה שקר. זה פשוט לא נכון. זה נועד לתת הסבר לאירוע שבו ראש ממשלת ישראל, לצערי, נתפס לפאניקה מהחמאס ואישר להעביר לחמאס, לארגון הטרור, את הכסף. ואני יודעת שחלק מחברי מהשמאל, נו נולד מנהיג, הנה הוא לא עשה מלחמה. הוא מנע מלחמה – נכון – אבל הוא גם מונע מאיתנו שלום. ואנחנו לא צריכים להסתפק במי שברגע נתון לא יצא למבצע צבאי. אנחנו צריכים לדרוש יותר, מגיע לנו יותר. ומי שאומר שהבחירה של הקבינט בכל זמן נתון היא כניעה, סליחה – מבישה, לארגוני טרור, או מבצע צבאי, זה לא נכון. יש עוד אופציות. והאופציות האלה צריכות להיות מונחות מראש על שולחנו של הקבינט.
ולכן אני גם תומכת בהצעת החוק שלכן שאם הקבינט לא יעשה את המובן מאליו, אם הקבינט לא יעשה את המובן מאליו, ולא ידון באופציות המדיניות הקיימות אז צריך להכריח אותו לעשות את זה. ואני אומרת לכן שבמהלך מבצע צוק איתן מהשבוע השני למבצע, היתה לי מוכנה טיוטה של החלטת מועצת ביטחון איך מסיימים אותו ומה קורה ביום שאחרי. כי לפעמים צריך להשתמש בכוח, ומול ארגוני הטרור האלה, האיסלאמיסטים הדתיים שאין איתם תקווה לשלום – צריך. אבל מהשבוע השני כבר היתה החלטת מועצת ביטחון שהם העקרונות המדיניים שלנו – עם הטובים, נגד הרעים. אבל עם הטובים! ולכן היום שאחרי, ברגע שהושג שקט, ועכשיו יש שקט, נו אז? מה עכשיו? מחכים למזוודות הבאות שיבואו עוד חודש? ובצד השני מקצצים את התקציבים ואת ראשם של אלה שמשתפים איתנו פעולה ביטחונית, שזאת הרשות הפלסטינית הלגיטימית? לא. עובדים הפוך. מחזקים את המתונים, פוגשים אותם, מדברים איתם. מאפשרים עוד פרויקטים כלכליים. נותנים לציבור הפלסטיני להבין שמי שיכול לתת לו קצת רווחה כלכלית זה לא ארגוני טרור אלא אלה שעובדים איתנו ביטחונית, אלה שרוצים שלום, אלה שלא השגנו איתם עד עכשיו שלום. אבל הם מכירים במדינת ישראל, הם רוצים לנהל משא ומתן, הם משתפים איתנו פעולה ביטחונית, הם מייצגים סכסוך לאומי, והסכסוך קיים, אבל סכסוך לאומי הוא פתיר. צריך בשביל זה מנהיגים, צריך בשביל זה החלטות, צריך לדאוג לביטחון. סכסוך דתי הוא סכסוך לא פתיר, ולכן צריך כאן אסטרטגיה שגם בעת מבצע צבאי, אם צריך, יודעים איך יוצאים ממנו ולאיפה לוקחים אותו. ועכשיו בתקופה הזאת שיש שקט, התקופה השבירה הזאת, הרגיש הזאת, ממשלת ישראל, ממשלה אחראית היתה צריכה לצאת עכשיו למהלך מדיני, לא לחכות לנשיא ארצות הברית שיניח איזו תוכנית על השולחן. והאופציה הזאת היא אופציה קיימת. כי השלום או לפחות המשא ומתן, או משהו שמוליך לכיוון הזה, שנותן כאן תקווה, זה לא איזו טובה שמדינת ישראל צריכה לעשות לנשיא ארצות הברית, או לערבים, או לפלסטינים. זה האינטרס שלנו.
ואם יש עוד מכשול זה גם התפיסה הזאת של – בשלום אנחנו נותנים. אנחנו צריכים לתת. כאילו, אנחנו לא מקבלים כלום? בואו נתחיל במה אנחנו מקבלים. אנחנו מקבלים גבול, אנחנו מדינה בלי גבול, מדינת ישראל. והדבר הכי חשוב, אחרי שאתם שומעים את כל הקולות הגבריים שמדברים על איראן, איראן, איראן, איראן, האויב – ובצדק. ועל חיזבאללה, כשלוחה של איראן שמיצג סכסוך דתי ואוסף נשק. ועל חמאס שהוא ארגון טרור. אפשר לייצר חזית אחרת מולם עם המדינות הפרגמטיות. עכשיו זה נכון שיש התקדמות אבל עדיין הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא המחסום. הרי ביום שאנחנו נגיע לשלום על הפלסטינים, באותו יום, כל מדינות ערב עושות איתנו נורמליזציה ושלום, זה לא איזה מין הזיה שלי. זאת היוזמה הערבית. דיברתי איתם יותר מפעם אחת, הם רוצים לעשות את זה, זה אינטרס שלהם. ואז במקום שידברו על שלום ל-אוי אוי אוי, עכשיו נתנו את המפתחות, ומה יהיה, ואנחנו לוקחים סיכונים, תתארו לכם ברית אסטרטגית-ביטחונית שמשנה לחלוטין את המצב של מדינת ישראל באזור. אתם מבינים? אפשר לחבר שלום עם ביטחון, אם רוצים, אבל בשביל זה צריך להוריד את החסמים הקיימים. צריך הנהגה שרוצה קודם כל לעשות את זה.
תודה רבה.