הזיתים, הגפנים והתאנים, שהתגדרו באזור הנוחות שלהם, הם שהופכים את האטד לרלוונטי
שנים למדתי על משל יותם והלקח שעל העם להפיק ממנו. הפעם חשבתי עליו דווקא מהכיוון של העצים.
משל זה איננו רק מתאר רק את השתלשלותה של בחירה בעייתית של עם באטד הקוצני, צמח דוקרני ועקר שלא יכול לשאת טובים ממנו במגרש הפוליטי, ואיננו רק מתאר את התוצאה הרת האסון שעולה מבחירה כזו – "תֵּצֵא אֵשׁ מִן־הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת־אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן" (שופטים ט, טו), אלא מפרט בדייקנות ובאריכות את סירובם של העצים האחרים "לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים".
כל אחד מהעצים האחרים המועמדים לכאורה להנהגה, עצי הזית התאנה והגפן, מוצאים את סיפוקם האישי בתרומתם לחברה. עצם התועלת הצפונה לאחרים מתנובתם מהווה מבחינתם – ואולי אפילו מבחינת הטקסט המקראי- צידוק מספיק לקיומם בעולם. מנהיגים אלו אינם זקוקים לתואר הרשמי שמוצע להם ללא מאמץ, הם כנראה אפילו לא זקוקים לתחושת הכח ואולי הם נרתעים מהאחריות הנלווית אליו. עמדתם היא שהמנעמים שהם מספקים לציבור טובים בעיניהם ממנעמי השלטון. לעמדה זו תוקף מוסרי לא מבוטל.
עם זאת, משל יותם טומן בחובו טרגדיה בלתי נמנעת הנגזרת מעמדה זו. לתפיסתי, המשל שואל בעצם האם הטובים באמת, אלו המניבים תועלת בכל אשר יפנו, יכולים להרשות לעצמם לסלול את הדרך לשלטונם של אלה הקוצניים, הכוחניים, שאין בכוחם – ואין הם יודעים – לייצר טוב משותף. האם העובדה שבכוחם להניב טוב קולקטיבי איננה מחייבת אותם שלא להסתפק בזה אלא "לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים", לעשות את המאמץ המחייב שרבה בו האחריות ורב בו התסכול? משל יותם מעיד על כך שהעובדה שהעצים התגדרו באזור הנוחות שלהם, ולא מוכנים היו להתגייס היא-היא זו שהפכה את האטד לרלוונטי.
ובאשר למלך החדש אין הפתעות, אטד כמו אטד – במקום לעשות טוב ולהצדיק את בחירתו משמיד את יריביו הפוליטיים, בעלי הפוטנציאל להחליפו.
ויותם – הדובר אמת, נאלץ לברוח.