סיפור העלייה מאתיופיה זה אחד הסיפורים היותר מופלאים בעיניי של הציונות. זה סיפור ציורי, מן יציאת מצרים מודרנית כזאת, שבה קבוצה קמה והולכת אחרי חלום לא מושג, שקוראים לו ירושלים. וקוברת את מתיה, אלפים מהם, בדרך, רק כדי להגיע הנה. עם ההקרבה העצומה הזאת, והתמונה הזאת שהם יורדים לבושים לבן מהמטוס, וכולנו בוכים באיזו מן התרגשות של חוויה מסוג אחר לגמרי.
אבל אחר כך, אנחנו, כל אחד המשיך לעיסוקו. והם בעצם נשארו עם הדמעות, כשהיו צריכים להתמודד עם מה שקורה כאן, כולל הגזענות. וכל זה קרה כי הם ירדו מהמטוס לבושים לבן אבל אחר כך מה שראו חלק מאזרחי מדינת ישראל כבר לא היה הלבוש הלבן אלא את העור השחור. וזאת גזענות, שצריך לטפל בה. זאת לא בעיה של בני העדה האתיופית. זאת בעיה שלנו. ואנחנו חייבים לקבל את זה כבעיה שלנו.
וכדי לייצר פה את השוויון שאנחנו לפחות מתהדרים בו ומדברים עליו צריך שני חלקים. צריך קודם כל בוודאי מדינה, ממשלה. וצריך להשקיע בזה. ולא רק בנאומים, וצריך להשקיע בזה כסף, וצריך שוויון, ושוויון הזדמנויות נותנים גם בהשקעה שהמדינה צריכה לעשות. ויש דברים שנעשים שהם אירועים דרמטיים, ולפעמים יש דברים שהם אולי קטנים אבל הם, מבחינת העדה התחושה שמתייחסים אליהם בכבוד.
והייתה לי באמת את הזכות גם לקבוע את יום ירושלים כיום הזיכרון הממלכתי לאלה שמתו בדרך. וגם להקים בהר הרצל את האנדרטה אחרי שנים שבהן העמותות היו מביאים אותם עם אוטובוסים שם לקיבוץ רמת רחל, שהם חקקו על הסלע את התמונות מאתיופיה. ושם משפחות שלמות ביכו את מתיהן. וגם כשרת משפטים להקים את הקו נגד גזענות שלא נועד רק לבני העדה האתיופית אלא לכל מי שלא מקבל שוויון.
אבל אחרי שאני מדברת על ממשלה ומדינה וצה״ל, ומערכות שלמות, אנחנו צריכים לזכור עוד משהו, ואנחנו צריכים לדבר עלינו. עלינו, אזרחי מדינת ישראל. הרי מה עשינו אם אחרי כל זה, ואחרי כל השוויון ואחרי כל זה שמגיע קצין בצה"ל, ומצליח. אבל בערב הוא עולה על אזרחי והולך למועדון, והוא צריך להישאר בחוץ כי לא נותנים לו להיכנס. אז מה הועלנו? ומה עשינו אם הסטודנטית שמגיעה ללמוד לתואר ראשון או שני ומחפשת דירה, דוחים אותה בכל מיני טענות מאוד משונות אבל שקשורות לצבע העור שלה. ומה יעזור לחייל הקרבי אם הוא הולך ברחוב ופתאום נתקל באותו שוטר שמרביץ, וגם זה חלק מהחוויה שהם עברו. ומה קורה לאותה סטודנטית שכבר מסיימת את הלימודים, ובהצלחה, אבל מחפשת עבודה. ומשום מה צריכה להיות מאחור כשאחרים עם אותם נתונים מתקדמים.
ולכן אני רוצה להשלים את דבריי בזה שהתיקון הוא לא רק תיקון שצריך לבוא בדרישה רק לממשלה, או לגופים, או לארגונים. אלא זו דרישה שנדרשת מכל אחד ואחד מאתנו, מכל אחת ואחד מאזרחי מדינת ישראל. שצריך לאפסן דעות קדומות. וכדי שנהיה חברה אחת, ונהיה גאים בחברה הזאת, אנחנו לא יכולים ואסור לנו להשאיר קבוצה כזו, שנשארת מאחור. והם לא באים ממקום של אומללות, הם לא באים ממקום שהם נמצאים מאחור. הם באים ממקום, ובצדק, של "מגיע לנו“, ומגיע להם.