ציפי לבני: לחיות עם ז'בוטינסקי – הנאום המלא

מראש שיובהר זאת איננה הרצאה על ז׳בוטינסקי זאת איננה הרצאה עליי אלא זה על ז׳בוטינסקי בחיי במובן האישי ביותר. נולדתי לז׳בוטינסקי. נשיא המדינה, ובצדק נאמרו הדברים על ההסתה נגדו על היותו בעצם נשיא בית״רי שבמשך שנים היה אומר ״נולדתי לחטא הקדמון״ כשהחטא הוא תנועת החירות ובית״ר והערכים של ז׳בוטינסקי והוא זה ששומר אותם היום למרות ההסתה.

ונולדתי בתל אביב ומיד כשלמדתי לדבר הסבירו לי שאם אלך לאיבוד אז אני צריכה לזכור לומר מה שמי ומה הרחוב שבו אני גרה לא היו פלאפונים טלפונים וכך למדתי להגיד: ש"קוראים לי ציפי לבני ואני גרה ברחוב קצנלסון בק׳ כי זה לא על שם ברל כצנלסון שזה בכ'". היה לי ברור מרגע שעמדתי על דעתי שיש כאן שני צדדים יש בצד אחד כצנלסון בכ׳ ובן גוריון ובצד השני יש את ז׳בוטינסקי ואת מנחם בגין וברור לי לגמרי לאיזה צד אני שייכת וחשוב שזה יובהר בכל נקודת זמן.

וזה מביא אותי בעצם לספריה בבית הוריי שמול עיניי בעיקר כשכבר גבהתי מעט בעצם היו ספרים כחולים קטנים של ספרי כתביו מאמריו ונאומיו של ז׳בוטינסקי מעליהם בגובה יותר קשה להגיע אליו היה את כל המרד של בגין והארגון הצבאי הלאומי מתחת הייתה אנציקלופדיה עברית.

ובעצם מאחר והייתי תולעת ספרים וקראתי הרבה מאוד בתור ילדה אז המפגש הראשון שלי עם ז׳בוטינסקי הוא בכלל היה דרך הספרות והשירה. זאת אומרת כשלא היה לי במה לקרוא אז שלחו אותי לקרוא את ״שמשון״ אז שלפתי את הספר הזה.

והחיבור שלי לשירה עבר דרך אני מוכרחה לומר הקושי אם לא לומר הפחד לקרוא את ״העורב״ של אדגר אלן פו והתאהבתי גם אני באנאבל לי ב"מלכות על ים ערפילי", ובעצם החיבור הראשון שלי הוא עם סופר ומשורר שרק היום אני יודעת עד כמה התרגומים האלה הם באמת כל כך יפים אבל ככה באמת אני מתוודעת לאותם ספרים שלפניהם עמד פסלון שלו.

ואני מספרת את כל זה כי אני לא מזמן שיפצתי את ביתי וסידרתי את הספרייה, ופתאום אני מסתכלת ואומרת לעצמי "אלוהים ישמור! אני סידרתי לעצמי את הספרייה שבבית הוריי".

זאת אומרת גם פה יש את הספרים על האצ״ל נוסף להם גם הספר של אבי, למטה הספרים של ז׳בוטינסקי כבר מהוהים וכריכתם בחלק קרועה ולפני זה הפסל של ז׳בוטינסקי ואני הולכת איתי במלוא מובן המילה גם ברמה הטכנית וגם ברמה המעשית עם ז׳בוטינסקי.

עכשיו הייתה שירה שדיברתי עליה והיו שירים. ואני כמובן מיד הלכתי לבית״ר, ניסיון להיות גם בצופים לא הועיל בבית שלי, אז חייתי בעצם בשני עולמות של החברים שהלכו לצופים שבט ״דיזנגוף״ בתל אביב ואני הלכתי את כל רחוב אבן גבירול מליד העיריה עד הירקון, למעוז בית"ר מעוז מלשון "מעון זאב למי שלא יודע.

ושירי בית״ר היו כמו כת של קבוצה מאוד סגורה שאף אחד לא הכיר כולם שרו את שיר הפלמ״ח והפינג׳ן ושירים מהסוג הזה. אמא שלי לימדה אותי שכששרים את שיר הפלמ״ח אני יכולה להצטרף אבל להגיד בשקט ״אנו אנו רק כך״ רק כך זה היה הסמל של האצ״ל.

היו שני שירים שאני הרגשתי שהם שלי כתבו אותם בשבילי כילדה. אחד היה ״שיר אסירי עכו״ מדן ועד באר שבע אבי ישב בכלא עכו הוא היה קצין המבצעים של האצ״ל הוא היה מפורצי כלא עכו. ולכן ההזדהות שלי עם השיר הייתה ממש הזדהות אישית.

גם עד שנת 91, כל בתי הכלא נשמרו לא על ידי מדינת ישראל לא על ידי המוזיאונים של משרד הביטחון אלא על ידי עמותה בשם ״ארגון אסירי עכו וירושלים״ שאבי עמד בראשה והוא היה לוקח אותי כילדה לוודא שלא הורסים את המקומות האלה.

וחלק מהחוויה היא חווית ההגעה לכלא עכו שהשתמשו בו כבית חולים לחולי רוח עם הקמת המדינה, ואני עדיין זוכרת את הצעקות בפנים ואת ההגעה אל אותו תא אל תא הגרדום גם חוויה שאני לא בטוחה שאני אמליץ לכל ילד מבחינת החוויה הפסיכולוגית של זה, אבל זה בהחלט חלק מההוויה כמעט ברמה היומיומית שלי, שזה שיר אחד שהוא שלי וזה ז׳בוטינסקי וזה תא הכלא.

והשיר השני זה השיר ״עלי בריקדות״ שנכתב באופן אמיתי לאמא שלי על אמא שלי. זה שיר שנכתב לא על ידי ז׳בוטינסקי על ידי בחור מהאצ״ל שנידון למוות בתלייה השיר היה ביידיש ואמא שלי הבהירה שהחבר׳ה באצ״ל לא מדברים יידיש ובית״רי דבר עברית כך ציוונו ז׳בוטינסקי אז השיר בעצם תורגם והוסב אליה ועל שמה שרה הקטנה.

אבל אז אנחנו גם מגיעים בעצם להתחלת איזושהי תחושה עמוקה מאוד גדולה גם של ניכור. כשבעצם השיר שאני הכי אוהבת מבין השירים האלה של שירי בית״ר שאני הכי אוהבת זה השיר ״כולה שלי״.

וזה שיר שתמיד עוטף אותי קדרות ויגון כי הוא מדבר על ״יד אחים הסגרתני לכלא ותבחר את אחי לתלייין״. עכשיו אמא שלי הוסגרה גם על ידי בתקופת הבריטים על ידי הצד השני.

ואני במשך שנים לא ידעתי למה השיר הזה כל כך משפיע עליי והוא כל כך כבד לי והוא כל כך עצוב לי והוא כל כך יפה בעיניי, עד שגיליתי לימים אחרי שנים לפחות, זה מה שסופר, שז׳בוטינסקי כתב את זה מתוך כאב מאוד גדול וכעס לאחר שבית״רי התאבד כשהסוכנות היהודית לא הסכימה לתת לו סרטיפיקט לעלות לארץ בשנות השלושים. והוא בא עם הבטן המלאה הזאת ושפך את כל העניין הזה בשיר שכתוב גם יפהפה.

אבל למה אני גם מציינת את זה. לא רק בגלל שאני אהבתי או אוהבת מאוד את השיר הזה אלא כי כאן מתחיל הפער בין מה שחשבו עלינו, המשפחה הלוחמת, לבין מה שאנחנו מציאות חיינו הערכים של ז׳בוטינסקי.

זה עולם דרך אגב שגם מזכיר לי את היום רק קצת הפוך. ואם יש כעס בליבי על הרבה דברים אבל יש לי גם בין היתר כעס על זה שמי שנמצא היום בשלטון שבמשך כל כך הרבה שנים סבל מאותו שימוש בעולם של דימוים שאיננו אמת הפעם נגד אחרים בדיוק להיפך ומשום מה אני מוצאת את עצמי כנראה תמיד, לא יודעת אם זה עניין של בחירה באותה קבוצה שאותה תוקפים. כשהייתי ילדה הייתי בקבוצה שהותקפה על ידי הממסד דאז היום אני מותקפת על ידי הממסד דה היום, זה הגורל אני מרגישה מאוד טוב במקום שבו אני נמצאת.

והשיר הזה כמובן לקחו ממנו שורה אחת ״אלוהים לשלטון בחרתנו״ זה סוף השיר אומר ״אלוהים לשלטון בחרתנו על כחול ולבן ואדום״, זה נתפס בקרב אלה שבכלל הכירו בו בואו נאמר את האמת רוב בני גילי עסקו בביטלס ובעוד להקות מהסוג הזה, אבל המבוגרים יותר
השתמשו בזה ״אלוהים לשלטון בחרתנו״ זה נשמע כזה איזה דבר מתנשא כזה כאילו כל הקבוצה הזאת מחכה שיפול עליה השלטון. והיא לא ראויה לשום דבר אחר מה שהיה כמובן קצת מצחיק לאור העובדה ששנים הם היו באופוזיציה. אבל היה בזה מסוג הלעג.

ולימים שהתמודדתי אחר כך בליכוד והיינו באופוזיציה אמרתי: ״תראו כולם מזכירים את האלוהים לשלטון בחרתנו" רק תזכרו שבתים קודם זה נגמר בשורה ״אלוהים ליגון בחרתנו״, אז כנראה שהדרך לשלטון עוברת קודם ביגון״.

והפער הזה בצורה הכי קשה הגיע כמובן בשיר ״שתי גדות לירדן״. ״שתי גדות לירדן זה שלנו זו גם כן״ והייתי הולכת כאמור מביתי, למעוז בית״ר עם מדי בית״ר הכחולים וכאן מתחיל הפער.

כי כשהייתי מסתובבת בחולצה עם כיתוב "שתי גדול לירדן", היו מיד צועקים ״מה שתי גדות לירדן כן?״ כי זה היה העניין. משל אני עכשיו עולה על טנק והולכת לכבוש את הצד השני של הירדן. והתחיל לי דיאלוג בין מה שאני שומעת בחוץ לבין זה שאני חוזרת הביתה ומבקשת תשובות לשאלות והתשובות תמיד ניתנו בלי להגיד לי שזה ז'בוטינסקי.

ואז כמובן הסבירו לי שזה הזכות ההיסטורית אבל אף אחד לא מורה לנו עכשיו לצאת בכוח הזרוע ולכבוש אבל שנדע שיש לנו את הקשר ההיסטורי אל אותם מקומות אבל החלק הכי חשוב זה שהבית השני מתחיל במילים ״שם ירווה לו משפע ואושר בן ערב בן נצרת ובני״. זאת אומרת אין תיאור יותר יפה למילה ״שוויון״ מאשר המשפט. הזה המילה שהיום ממשלת הליכוד מסרבת להכניס בחוק הלאום.

ואלה מדברים איתי ב״שתי גדות לירדן זה שלנו זו גם כן״ וכשאני הולכת שם אני עדיין זוכרת את אותה אישה מבוגרת שצעקה לי פשיסטית כשאני הלכתי עם המדים האלה ואני מצטטת את ה״שם ירווה לו משפע ואושר בן ערב בן נצרת ובני״ אבל הוריי לא רק דיברו על זה באיזה רמה תיאורטית כך הם חיו בהסתכלות בשוויון מלא ובגובה העיניים על אזרחי ישראל הערבים יתרה מזאת אבי לקח לעצמו באיזשהו שלב את הטיפול עבור תנועת החירות בבני המגזר הלא יהודי. אז במסגרת הביקורים בעכו גם היינו עוצרים בכפרים. ולימים סיפר לי אחד מחברי, ראלב מג׳אדללה, סיפר לי איך יום אחד הגיע אדם וראש העיר שאל אותו מי זה והוא אמר ״הוא חבר״ והוא אמר לו ״אבל הוא חירותניק״ הוא אומר לו ״לא לא, הוא באמת חבר״ ואני זוכרת דיון כילדה אותי יושבת בכיסא האחורי של האוטו ואבי שדיבר ערבית גם, ומאיזושהי סיבה עצרנו הוא רצה לשאול משהו והוא שאל בערבית ומתחיל דיון אחרי שנוסעים אתם, יודעים איך זה אמא ואבא מתווכחים באוטו ״האם השיח עם הערבים בערבית זה מכבד או מתנשא?״

זאת אומרת קוראים לנו "פשיסטים" וההורים שלי מתייחסים בשוויון מלא והם אפילו לא רוצים לפגוע בדרך הדיבור שלהם באזרחי ישראל
הערבים. ואז אני הולכת לבית ספר כבר בתיכון ואני מקבלת ספר היסטורה של ״הורוביץ״ בצבע תכלת. באותו ספר כתוב שעל ״ברית הבריונים״ נדמה לי כתבו שזה היה ״גלוריפיקציה של אדם״ ועל הבית״רים כתבו שהם הלכו במדים חומים להזכיר את הפשיסטים ואת הנאצים משהו כזה.

אני זוכרת איפה זה הופיע בספר ואני אומרת את זה כי לימים היה לי איזה ויכוח עם חבר שהוא אמר "את מדמיינת ואת מפתחת זיכרונות״ והלכתי לבית אריאלה ומצאתי את המקומות האלה ואני זוכרת את עצמי חוזרת הביתה ואני אומרת ״אבל רגע אבל אני עם מדים כחולים״ ואמא שלי אומרת לי ״כן היו באמת מדים חומים והחליפו את זה למדים כחולים בדיוק כדי לא להיות חלק מאותה קבוצה כחולה, לא אדמת המולדת אלא שמי המולדת״ ככה היא נתנה לי את ההסבר אז.

וכל הקבוצה הזאת חיה בניכור מוחלט ובתחושה שהסיפור שלהם לא רק שלא מסופר אלא שמסופר סיפור הפוך ברמה הערכית. ואם היה דבר ואמרתי מקודם לפני שנכנסו, שאם יש לי דבר שאני מרגישה שאני בשיח הזה סוג של מחזירה להם להוריי ז״ל, כי אם לאבי היה דבר אחד חשוב זה שהוא יספיק והוא הספיק עוד לעשות את זה לפני מותו לכתוב את הספר על מבצעי האצ״ל כי אחרת אף אחד לא יספר ועד היום תופסים אותי איזה אנשים מבוגרים שאומרים ״אנחנו היינו תלמידים בבית ספר או סטודנטים והיה לנו איזה עבודה על האצ״ל ואבא שלך ישב איתנו וסיפר לנו ונתן לנו ואמר לנו כי אמר ״אני רק רוצה שידעו״״ רק שידעו! כי כל ההיסטוריה כל תרומתם בעצם למדינה נדחקה לגמרי נדחקה לגמרי הצידה.

ואנחנו חיים בתקופה של מפא״י וסוציאליזם, תהלוכות אחד במאי ואז היה חופש באחד במאי בבתי הספר והוריי שולחים אותי לבית הספר גם אם יש חופש ואני יושבת בהפגנתיות וכשאני אומרת ״מה הבעיה עם הדגל האדום?״ אומרים לי ״חד נס״. חד נס זה אותו מאמר של ז׳בוטינסקי שמסביר שבמדינה שתהיה יהיה בה דגל אחד ולא שני דגלים ולכן הדגל האחד הזה הוא דגל כחול לבן ואני לא יכולה להגיד לא לדבר הזה אז אני מטפסת על מה שהיום ״בית אמות משפט״ והיה אז בנין ״כור״ כדי להוריד את הדגל האדום מלמעלה. ואני מרגישה שאני ממשיכה את המורשת של אמא שלי שהייתה חיפאית כן חיפה האדומה שחטפה סטירת לחי מפלוגות הפועל כי באחד במאי היא הלכה עם דגל כחול לבן.

אבל אני מתחילה לשאול שאלות יותר של תוכן: בסדר דגל חד נס אבל מה עם באמת הדאגה למסכנים הדאגה לזולת בכל זאת הסוציאליזם הייתה איזו תפיסה של דאגה לאדם העובד וכולי ואז אני מקבלת את כל משנת חמשת המ״מים שבעצם ז׳בוטינסקי חשב שתפקידה של המדינה הוא לדאוג לפרט לדאוג לאזרח וחובתה של המדינה לתת שכל אזרח יהיה לו מזון, מעון, מלבוש, מרפא ומורה או במונחים של היום אתמול העבירו משהו בענייניי הסיעוד בריאות ציבורית טובה וחינוך ממלכתי טוב וחינוך אמרנו בריאות מזון מעון דיור ציבורי ומלבוש ומזון אני מניחה שאם אותה תקרת או שכר המינימום או אותם כספים שהמדינה מעבירה כל אזרח יכול לדאוג לו.

והייתי בבית״ר כאמור וסיפרתי קודם שהחברים בצופים התעסקו בעיקר בלהקות הקצב החדשות ואנחנו גם שאנו את השירים האלה אבל היה גם עוד משהו. שתבינו תל אביב בין דובנוב לאבן גבירול בין השופטים למאנה אתם מבינים את הסביבה? אז פה היו הגיטרות והתופים אצל כל אחד בדירתו המרווחת ושם היו הדרבוקות ושירי בית אבא בבית״ר.

אני אומרת שבשני העולמות בהם חייתי מצד אחד היו החברים מהצופים עם המוזיקה היותר מודרנית של אז ובצד השני בעצם הגיעו בני השכונות לבית״ר ואנחנו היינו ביחד עם הדרבוקות עם המוזיקה המזרחית עם התפיסה המסורתית עם שירי בית אבא ובעצם זה מה שקרה אז פוליטית בתנועת החירות אני יודעת שאנשים מדברים על הנאומים בכיכר זה לא רק הנאומים בכיכר באופן אותנטי זה היה אלה שנדחו אידיאולוגית כמו הוריי יחד אלה שנדחו עדתית ותרבותית ונדרשו להשאיר בנמל כשהם הגיעו לארץ את כל המסורת של היהדות שאיתה היא באה הם באו וביחד החיבור הזה יצר בעצם לימים גם אחר כך את המהפך הגדול.

אבל החלק המעניין שדווקא מאחר ודיברתי על מסורת בית אבא זה ממש לא היה החלק של ז׳בוטינסקי שהיה חילוני זה היה יותר החלק של מנחם בגין שהכנים אחר כך ושל הוריי את התפיסה היותר מסורתית של היהדות למרות שז׳בוטינסקי שהיה חילוני זאת אומרת אין ספק שהמונופול בידי המפלגות החרדיות לא היה בקלפים מבחינתו גם יש לו נאום מופלא שהוא קורא לחרדים בקונגרס הציוני ומדבר על המשמעות מבחינתו של היהדות החדשה שבעצם הוא אומר היהדות שמרה עלינו בתור קליפה בהיותנו בגלות ולכן היא נדרשה להיות מאוד נוקשה מאוד חזקה מאוד לא מתפשרת עם הסביבה אבל כשנגיע למדינה שלנו אז נוכל להסיר מעלינו את הקליפה הקשה הזאת ולייצר כאן תרבות שהיא תרבות לאומית.

אבל יש מקום אחד שהוא אומר אני שבתי החרושת הם אלה ושהקידמה כן? הם אלה אני מדברת על שנות השלושים הם אלה שדיברו אל ליבי בכל זאת הכותל המערבי הצליח לרגש אותי ולכן גם אין לי ספק שמבחינתו לתת מקום ליד הכותל המערבי לכל יהודי לא משנה אם הוא אורתודוכסי רפורמי או אחר זה כן היה חלק מהתפיסה של ההתרגשות המשותפת.

וכאן בעצם אני נכנסת לאט לא רק לעניין של המקופחים אלא גם לתפיסה האידיאולוגית ובעצם התחושה הזאת של להיות בצד כל הממסד עם ז׳בוטינסקי גם אני זוכרת מעט אבל אני עדיין זוכרת את ההתרגשות סביב העלאת עצמותיו לארץ זאת אומרת גם את עצמותיו לא הסכימו להביא עד-1964.

ואת אבי הולך לטקס זאת אומרת אני כבר לא יודעת אם אני זוכרת את זה באמת או שזה מין תמונה גדולה שיש לי עדיין עד היום שלו עומד כי הוא אירגן שם את כל האירועים סביב זה כולו נרגש שמביאים הביתה שמביאים לארץ את עצמותיו לפי אותה צוואה שלו.

וכל התפיסה האידיאולוגית עוד פעם במנותק והפוך ממה שכולם כל הזמן תוקפים או תקפו אז מבחוץ גם לא עסקה לא מדינה היא המרכז כל יחיד מלך האזרח נמצא במרכז המדינה היא זאת שאמורה לשרת את האזרחים דרך אותם חמשת המ״מים דרך דברים אחרים ובתוך המדינה עצמה כמובן יש שוויון זכויות מלא הוא דיבר גם על זכויות קיבוציות למיעוטים ובמעבר חד לימינו בעצם אם דיברתי על הפסל הקטן שלו שהיה בספריה של הוריי אז בפתח מצודת זאב אבי בעצם היה במצודה כמעט עד יומו האחרון אז בכניסה יש פסל ושם מצוטט מעל נדמה לי שזה הסיום של הספר ״שמשון״, שאומר ״מסור להם בשני לא שניים אלא שלושה דברים, לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק״.

אז קודם כל אני מקווה שהעניין הזה של המלך נתניהו לא לוקח באופן אישי ואני גם לא עוסקת בשאלה אני לא רוצה לעסוק בשאלה מה עם ז׳בוטינסקי היה חי הוא היה עושה היום? תאמינו לי זה לא חשוב אני לא יודעת מה כל מנהיגינו שאינם עוד איתנו היו עושים לו היו בחיים. אבל מאחר ואני מוצאת בו, ותאמינו לי בכל נושא על סדר היום, אני פותחת את אחד מהספרים האלה ואני מוצאת שם לא סתם תשובה שאני צריכה לאמץ אותה אלא משהו שאני מיד מתחברת אליו.

והתחומים האלה גם ביטחוניים הם גם מדיניים הם גם כלכליים אתם יודעים מה? מדברים על זכויות נשים היום הוא היום נגד יום נגד אלימות נגד נשים, זה צוין היום בכנסת. שנת 1929 זאב ז׳בוטינסקי כותב לעיריית ירושלים מכתב שבהם הוא מודיע ״אני לא משלם מיסים לוועד העדה עד שאין נשים בהנהגה״ מרד מיסים! 1929 ובגלל שאין נשים שהן חלק מהוועד.

מה צריך יותר מזה כדי להתחבר למשהו שהוא כל כך בסיסי כל כך מהותי בלי נאומים גדולים על פמיניזם? אלא תפיסה שהיא תפיסה מאוד מאוד מהותית גם מבחינת כך אני עושה ואמרתי שאין מה לעסוק במה הוא עשה אבל אני כן אומרת דבר אחד בדרך כלל זה יכול להיות בנושאים כלכליים באמת בכל דבר לפחות אלה מאיתנו שמדברים בשמו כדי שיישמו את תורתו לא כולם חייבים דרך אגב לדבר בשמו אבל אם הפסל נמצא במצודה אז לפחות תיישמו את מה שהוא מדבר או שתוציאו את הפסל זה גם בסדר, אבל שנדע איפה אנחנו עומדים.

ואני אומרת את זה כי רבים אומרים לי בפוליטיקה. המתריסים, אלה שרוצים לתקוף אותי אלה שרוצים לפגוע בי אומרים טוב אם הורייך היו שומעים אותם היום הם היו מתהפכים בקברם הם בטח מתהפכים בקברם. וזה משפט שהוא כמובן מאוד פוגע ואבי לא היה בין החיים כשנכנסתי לפוליטיקה אמי עדיין הייתה בחיים ובמשך תקופה ארוכה קיוויתי שהיא לא כל כך מקשיבה לטלוויזיה לא מקשיבה לרדיו כשאני מדברת על שתי מדינות וכולי כי באמת הייתה בגיל 80 הלכה עוד לצעדת השומרון ועל המקרר היה ״חברון מאז ולתמיד״ הכל נמצא שם.

ואז יום אחד אחרי תוכנית שהייתה ביום שישי עם אמנון זכרוני והוא שאל אותי ״את בעד מדינה פלסטינית?״ אמרתי ״כן״ ואמרתי אני מקווה שהיא מבשלת לשבת משהו… לא יודעת… שלא רואה וקיבלתי ממנה טלפון ובו היא אומרת ״ציפי אני שומעת מה שאת אומרת וזה כואב לי, אבל אני רואה את הצעירים עוזבים לאמריקה ואנחנו לא נלחמנו להקים מדינה שרק אנחנו הזקנים נישאר בה, אז אני סומכת עלייך תקבלי את ההחלטות שאת מאמינה בהם״

ויכול להיות שיהיו כאן כאלה שיגידו לי שאני עושה את המלאכה שלי לעצמי קלה שאני ככה עוטפת לי את זה בעצם שיהיה לי נח יותר לחיות עם זה אבל אני מאמינה באופן העמוק ביותר שאני מיישמת בדרכי הפוליטית את משנתו של ז׳בוטינסקי. והאמת היא שכראש אופוזיציה יש תמיד את הנאומים בכנסת של ראש האופוזיציה חלק מהתחביב שלי אני מוכרחה לומר היה לקחת קטעים מספריו של ז׳בוטינסקי ולהקריא את זה לנתניהו ולליכוד כדי לומר איפה אתם ואיפה הוא באופן מתריס.

אבל אני רוצה דווקא לדבר על ה״כן״ בתוך העניין הזה על ה״למה כן״ ואני חושבת שממשיכי דרכו המאמינים בדרכו של ז׳בוטינסקי, יש להם אחת משתי בחירות ואין בילתה האחת היא חיים בין העם לירדן במדינה אחת שיש בה שוויון לכולם. כשבעצם רובי ריבלין נדמה לי שמישה ארנס, יש אנשים מתוך הקבוצה הזאת שאומרים: ״אנחנו לא מסוגלים ולעולם לא נרשה שמדינת ישראל תהיה מדינת אפרטהייד, לכן אנחנו נצטרך לתת שוויון לכולם ככה גם ז׳בוטינסקי דיבר, וקבע ואמר – ואנחנו מוכנים לקחת את הסיכון אנחנו נחיה כאן ביחד בשפע ואושר בן ערב בן נצרת ובני וזהו״.

או מה שאני מאמינה בו שהדרך בעצם לשמר את המדינה היהודית כי אף פעם החינוך שלי לא היה רק ארץ ישראל השלמה אלא היה תמיד המדינה היהודית והדמוקרטית וזה אף פעם לא היה רק יהודית ולא דמוקרטית וזה תמיד היה מדינת העם היהודי עם שוויון לכולם.

וזה לא נעשה כמו שאמרתי קודם רק באיזה הרצאות אלא זה היה חיי היומיום שלהם ואין דרך אחרת מלשמור על מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית אלא לחלק את הארץ האהובה הזאת. עכשיו ארץ ישראל השלמה חקוקה על קברי הוריי אבי השאיר את הסמל של האצ״ל, עוד השאיר באופן מדויק שאני לא השאיר לי מפה שאני לא אטעה במפה . אבל עם הסיפור הזה אני גם הלכתי לקונדי רייס בזמנו ואמרתי לה ״תראי, הורי זאת אמונתם, אני מאמינה בזכות של העם היהודי על הארץ כולה״ סיפרתי לה על ארץ ישראל השלמה שחקוקה אז זה היה רק על קברו של אבי ואמרתי לה אבל המטרה שלי לשמור על מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית, ולכן זה צריך להיות שתי מדינות לשני עמים כשכל מדינה נותנת פתרון לאומי לעם אחר ובתוך המדינה היהודית כל אזרחי המדינה יהיו שווי זכויות וככה גם מדינת ישראל קיבלה לימים את ההתחייבות של הנשיא בוש שאומר שהקמת המדינה הפלסטינית היא הפתרון לפליטים הפלסטינים כי הייתי אז שרת קליטה ואמרתי הרי אנחנו בתפיסתנו הבית לכל יהודי בעולם ישראל קלטה את כל היהודים שעזבו את אירופה אחרי השואה את היהודים שעזבו את מדינות ערב את העולים מרוסיה את העולים מאתיופיה אז הקמת המדינה הפלסטינית היא הפתרון לעניין של העם הפלסטיני כולו והסיפור הזה שמתחיל בהוריי אצל קונדי רייס וכתוב גם בספר שלה מוביל אותה לומר ״אני הבנתי אז קודם כל״ ככה היא כותבת ״מה זה המדינה היהודית, מה זה אומר בעצם״ ולמה בעצם צריך לסיים את הסכסוך בדרך הזאת מבלי שבעצם תהיה שיבת פליטים פלסטינים לתוך מדינת ישראל שהיא המדינה היהודית מבין השתיים.

לממשיכי דרכו של ז׳בוטינסקי אין דרך באמצע כל אחת מהצעות החוק שמונחות יום יום על השולחן הן מנוגדות באופן עמוק ביותר למשנתו. הוא היה דמוקרט ענק אתם יודעים מה הוא היה עיתונאי ובאחד הימים הוא כותב אם כשמדברים כאן על התקפות על התקשורת. הוא אמר ״אין ואי אפשר״ היה איזה שם סיפור שביקשו לא לפרסם משהו כי זה יפגע במפלגה, סיפור שלם לא משנה, והוא אומר ״לא! חופש העיתונות הוא מעל לכל״ ודמוקרטיה במובן הבלתי מתפשר בכלל.

ודיברנו על שוויון ודיברתי על חוק הלאום אין קשר בין השניים ואתם יודעים מה? נדבר רגע על ביטחון כי מיד יגידו ״קיר הברזל״ זה כבר כל אחד יודע… קיר הברזל… קיר הברזל רק אף אחד לא באמת קרא את כל החלק הזה. ״קיר הברזל״ מה אומר ז׳בוטינסקי בעצם כשנגיע לארץ המובטחת ולמדינה שלנו הוא אומר הוא ריאלי הוא אומר מי שחי פה הערבים שחיים פה לא יקבלו אותנו בברכה, זה לא שמחה גדולה מבחינתם. ולכן הוא אומר ״אנחנו נצטרך לבנות קיר ברזל, אנחנו נצטרך לבנות כאן את הכוח העברי שלנו, במדינה שלנו כדי שהם ידעו ויבינו שהם לא יכולים לגרש אותנו מפה״, זה קיר הברזל!

אוקיי. רק שיש את השורה הבאה- ״וכשיהיה לנו קיר ברזל משלנו אז נוכל להיכנס לחדר המשא ומתן", כשהם יודעים שהם לא יוכלו כבר לגרש אותנו מפה ואז נוכל כשווים מול שווים לנהל משא ומתן ולעמוד על זכויותינו ולסיים את אותו סכסוך״ זאת אומרת אני מדברת על סכסוך שעוד לא היה אז אבל זה לא מה שאנחנו מכירים היום ועדיין יעלו בזה אחר זה על במת הכנסת ויגידו ״קיר הברזל״ ולא ימשיכו לקרוא את הקטע הבא ואני אומרת ״כן! בנינו את קיר הברזל רבותיי מדינת ישראל היא המדינה החזקה ביותר היום במזה״ת.

הם לא חושבים שהם יוכלו לסלק אותנו מפה אז אולי נעבור לקרוא נדפדף ונעבור לקטע הבא של ז׳בוטינסקי שמדבר על הכניסה לחדר המשא ומתן אבל כאן הם נעלמים.

אנחנו מציינים היום הכנסת ציינה היום 40 שנה להסכם השלום עם מצרים ושמעתי שראש הממשלה עמד על הדוכן ואמר ״אחח למה אין חיפשתי ומצאתי ואין סאדאת פלסטינים״ ואני שואלת איפה בגין הישראלי או ז׳בוטינסקי הישראלי שיגלו מנהיגות בעת הזאת כי גם ההסכם עם מצרים היה קשה הוא קרע את העם.

אבי זכרו לברכה לא יכל להצביע בעדו אבל בגלל שבגין היה מפקד כך הוא קרא לו עד יומו האחרון הוא גם לא יכל להצביע נגדו אבל היום מסתכלים על השלום עם מצרים כנכס בטחוני אסטרטגי כל אלה שמלגלגים לשלום כאל איזה מין דבר של פיסת נייר שלא תחזיק מעמד היום עומדים בזה אחד זה נכס ביטחוני אסטרטגי למדינת ישראל.

אז אולי תתגלה כאן המנהיגות שיכולה לעשות כאן את זה לא בניגוד למה שז׳בוטינסקי אמר אלא כפי שבגין ,תלמידו עשה, עם מצרים ועכשיו צריך להשלים את זה דרך שלום עם הפלסטינים וברגע שזה קורה אז יש לנו גם את כל מדינות ערב.

על מיהו מנהיג יש לז׳בוטינסקי דברים נהדרים המנהיג הוא אומר רואים אותו ומכבדים אותו בלי שהוא דורש ממך לעשות את זה הוא אומר זה אדם שזה ניכר עליו זה לא אדם שדורש את המנהיגות ואני רוצה לסיים בהקשר של הסכם עם מצרים במשהו על אחדות.

אנשים כמהים לאחדות ואנחנו מדינה שמאוד מאוחדת בצר לנו כשיש שתוקפים אותנו כשיש אויבים ומלחמות ומבצעים. ואני מאמינה שאנחנו צריכים לעשות הכרעה קשה כמו שאמרתי קודם אחת משתי דרכים מדינה אחת או שתיים. אחת תהיה דו לאומית מסוכסכת השנייה לאורך זמן, אני מקווה, תוכל לחיות בשלום ובוודאי תישאר יהודית ודמוקרטית וההכרעה הזאת היא קשה ויכולה לקרוע אותנו.

אבל דווקא אם יש דבר אחד שלמדנו מהסכם השלום עם מצרים שאחדות מושגת לא כשלא מבקשים להכריע אחדות מושגת אחרי שמכריעים תחשבו רגע כשמדינת ישראל קמה לחברים של הוריי היה להם קשה עם העניין הזה לא עם הקמתה של המדינה היהודית היא לא קמה על כל חלקי הארץ.

יש איזה ספר נפלא שאחד מהילדים של החברים של הוריי איתר מכתבים שלהם של שני חברי אצ״ל אחד לשני והיא כותבת לו נדמה לי שהיה כלוא באריתראה והיא כותבת לו ״מכריזים היום וליבי שמח אך גם נחמץ כי לא על כל הארץ״ אבל ברגע שהוכרע הוכרע וברגע שהוכרע הוריי התחתנו הזוג הראשון שהתחתן במדינת ישראל בספירת העומר קיבלו את האישור של הרב הראשי של תל אביב ואבי התגייס לצה״ל צבא ההגנה לישראל מהאצ״ל.

וכך היה בהסכם השלום עם מצרים ואתם יודעים מה? אפילו ההתנתקות על כל הכאב והקריעה החברתית אני לא חושבת שיש מישהו היום שרוצה לשתול מחדש את גוש קטיף בעזה יכולים לשאול שאלות ביטחוניות טוב או רע אבל ואנחנו צריכים עכשיו את ההכרעה הזאת.

את ההכרעה הזאת שתאפשר לנו לקיים את מה שז׳בוטינסקי כתב, דיבר, נאם שורר וזה את מדינת העם היהודי שיש בה שוויון שכל יחיד בה מלך ושגדל בה איך הוא אמר? ״גזע גאון ונדיב ואכזר שכל התכונות שוות בו״ שזאת חברת מופת ששומרת על שוויון וכל אזרח מקבל את חמשת המ״מים מהמדינה.

ואני מאמינה שזה יכול לקרות רק אחרי שנקבל את ההכרעה זה צריך לקרות מיד אבל אני מאמינה שאם נקבל את ההכרעה הגדולה באמת זה יקל על כולנו להתאחד סביב משהו אחד סביב חזון משותף ולא רק אחדות כי יש לנו אויבים וסביב חזון שיש בו גם תוכן שהוא תוכן חברתי ותוכן לאומי ואמן אינשאללה בקרוב. תודה רבה.