מיומי הראשון בפוליטיקה אני מבהירה שאני בפוליטיקה ושאת ההחלטות שאני מקבלת אני מקבלת בשביל הילדים שלי. זה הבסיס של ההחלטות שלי, בזכות החינוך שקיבלתי מהוריי. ועכשיו, כאן על הדוכן, אני למען הוריי, דווקא בגלל שהם לא זכו – הם לא זכו לראות את הכנסת מזכירה את פועלם ומזכירה את עולי הגרדום. זה נכון שבמשך שנים לא סיפורי גבורתם נשמעו ולא שיריהם נשמעו, ורק בשנת 1996 שמעתי לראשונה ברדיו הממלכתי את השיר "עלי בריקדות", שכתב נידון למוות בתלייה, מיכאל אשבל, על אימא שלי. הוא לא הוצא למוות בתלייה, אבל הוא כן נהרג בפריצת כלא עכו. עבורם הסיפור הזה של תרומתם להקמת המדינה הזאת היה הדבר החשוב לספר לדורות הבאים – לא כדי לקבל קרדיט, אלא כדי להיות חלק מהאתוס הזה, מהמאבק הזה, שהיה משותף לכולם. הסיפור שלהם לא סופר, ובבתי הספר סופר שבעצם הייתה להם איזה מין גלוריפיקציה של הדם. כל הקבוצה הזאת הרגישה דחויה על ידי הממסד של פעם. זה נכון.
ואני עומדת היום בתור בת גאה להורים האלה, שנלחמו למען הקמת המדינה. עולי הגרדום סימלו בגבורתם את כל הדבר הזה בתמצית, כי בעצם אני גדלתי בצל הגרדום, כמעט ממש, לא כי הייתי אז, לא כי חייתי אז, אלא כי מי ששימר את המורשת הזאת, את בית הכלא בעכו ובירושלים, היה עמותה, ארגון שקרא לעצמו "ארגון אסירי עכו וירושלים". הם נאחזו במקומות האלה גם בימים שבהם משרד הביטחון של מדינת ישראל סירב לקחת אחריות על המקומות האלה, בימים שבהם בפתח הכניסה לבית הכלא בעכו היה בכלל בית חולים לחולי רוח. אבא שלי היה לוקח אותי, ילדה קטנה – אני מוכרחה לומר שבעיניי זה ממש רעיון לא טוב לקחת ילדה קטנה לתא הגרדום, אבל זו החוויה שלי, כי כשהייתי שם וראיתי את הבור הפעור ואת השקים האלה על הרצפה כמעט דמיינתי את שירת התקווה שהם שרו, ואיך היא נעצרה באמצע כשהם הוציאו את נשמתם, וחשבתי איך זה מרגיש להיות בסיטואציה הזאת כשאתה יודע שאתה הולך לאבד את חייך. והם כולם סירבו לבקש חנינה – והם יכלו – כי הם לא היו מוכנים להודות בלגיטימיות של השופט ששפט אותם; והם ידעו מה מצפה להם. אני יודעת שהם קיבלו באהבה את זה, את גזר הדין הזה, והיו מוכנים לשלם בחייהם כדי להקים את המדינה הזאת, כי כך גם כתב הנידון למוות מייק אשבל: מחי דמעתך – כך כתב לאימי – חבקי המקלע אל ליבך / ובחרי לך שני מאנשי גֻנדָּתי; תמשיכי להילחם על הארץ הזאת. ככה אנחנו מוצאים בכתבים שלהם.
אני הכנתי את כל הנאום הזה כדי לבוא הנה ולדבר בשם הוריי, ואני לא יכולה לשאת את הדברים שנאמרו כאן קודם, כי אותו מנחם בגין לקח את המקרה המדהים הזה של רימון בין לבבות, של פיינשטיין וברזני, ונתן נאום מדהים – – שאמר: אשכנזי ועיראקי, אצ"ל ולח"י, לוחמים אחים. ואם אתה היום קורא לאחים אויבים ומשווה אותם למי שנלחם ביהודים כאן, אתה הורס את המרקם העדין הזה שהצלחנו לבנות.
דווקא בתור מי שהבין עד כמה זה נורא ששלטון לא מכיר בך, ששלטון מוכן לירות על האונייה שהבאת, ששלטון מוכן להסגיר אותך לבריטים – כפי שעשו לאימא שלי – דווקא אתם, שנמצאים בשלטון היום, צריכים לגלות אחריות, אם לא הבנה, ולהבין שמה שאתם עושים כאן זה בדיוק לחרחר מלחמת אחים, לקרוא לאנשים שלא חושבים כמוכם בוגדים. אתם עושים את זה והופכים את הדבר הזה לשנאה.
לא את זה באתי לומר כאן. באתי לומר, מתוך הרצון לשמר, להבין, שאלה שהוקיעו אחרים הם אלה שלמדו שצריך לחיות ביחד, ודווקא מי שהוכה אז צריך היום לקבל ולהבין שגם לחשוב אחרת לא הופך אותך לאויב. עמדתי כאן ביום הזה, שמחתי בשביל הוריי שלא נמצאים כאן היום איתנו ורואים את כנסת ישראל זוכרת אותם ואת עולי הגרדום ואת גולי קניה ואריתריאה ואת כל אלה שתרמו להקמת המדינה הזאת, והתביישתי עד עמקי נשמתי, וכעסתי על מה שאתם הופכים את המדינה הזאת שהם נלחמו עבורה.