אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, האמת היא שזה אמור להיות אי האמון הכי קל ופושט. הרי בדרך כלל באה האופוזיציה, מביעה אי אמון בממשלה, והממשלה מתנגדת לאי אמון. עכשיו, הרי יש לנו כאן ממשלה שחבריה מביעים בה אי אמון יום יום, שעה שעה ובשבוע האחרון זה בכלל היה השיא. הרי שני שרים מתוכה רק היום הודיעו שמדיניות ישראל מגמגמת והססנית זה כמעט כמו התחלה של אי אמון שאנחנו יכולים להגיש. אני כמעט מתעלמת מציוצי חלק מחברי הקואליציה אחד נגד השני, אבל בנט, בנט אמר, שר החינוך, שאם הוא לא יקבל את תיק הביטחון אין טעם לקיום הממשלה כי אז זו תהיה ממשלת שמאל. כאילו, כשם קוד לאלה שמשתפים עם האויב ועוד כל מיני דברים שראש הממשלה נוהג לומר לפני שהוא מפסיד, כמעט, בבחירות.
טוב, אז לא קיבלת את תיק הביטחון. מה שנשאר זה שתלחץ על הכפתור הנכון. אי אמון בממשלה. הרי אין טעם בקיומה. כחלון מודיע כבר שממשלת 61 – ממשלה רעה. צודק- תלחץ על הכפתור הנכון – אי אמון בממשלה. זה מה שאתם אומרים כל היום, זה מה שאתם מדליפים כל היום, זה מה שאתם אומרים אחד נגד השני כל היום.
וביבי, היי- ראש ממשלה. הרי אם מי שהקשיב לנאומו של ראש הממשלה אתמול בעצם המסר היה – שהוא לא סומך על אף אחד. לא רק על חברי הקואליציה שלו. איך הוא אמר? הוא רוצה לעשות אבל אין לו למי למסור את המפתח. ילד מפתח כזה, הולך, רוצה, אבל אין למי. בתוך המפלגה שלו הוא לא סומך על אף אחד. הוא לא יכול להעביר את השלטון מתוך אחריות, הוא עושה טובה לעם ישראל ונשאר על הכיסא. אבל האמת היא שבדבר אחד ביבי באמת צדק – אסור היה להפקיד או להפקיד את הביטחון בידיים של בנט. ואם למישהו עוד היה איזה היסוס, וחשבו שאולי, אז הדברים שאמר היום שר החינוך נגד הפרקליטות הצבאית מעידים בדיעבד שאסור לתת לו את הביטחון. כשהוא תולה את האין אונים הפוליטי שלו במערכת המשפט זה הרי דבר שלא יעשה. אבל מה? הרי שני שרים יש להם לבית היהודי. ראה אחד מהם שזה ממש סבבה פוליטית לתקוף את מערכת המשפט לצהלת ההמון. התקנא בנט בשקד, ואמר אני אתקוף את המערכת המשפטית בתוך צה“ל, אולי גם זה יביא לי דיבידנדים פוליטיים ועל הדרך הוא מוריד את השכפ“ץ המשפטי מאותם חיילים שאנחנו שולחים לקרב, אותם אלה שחשופים בפני בתי משפט זרים, אותם אלה שאני עוברת כל מקום בעולם ואומרת – אלה הילדים שלנו. עם הערכים שלהם הם משתדלים להימנע מנזק לאזרחים. אבל הם פועלים נגד הטרור, כי זאת מערכת הערכים שעליה, על הבסיס שלה, חינכו אותם. איתם הם באים לצבא.
אבל אומר בנט היום – אני קובע בוודאות, אז בוא אני אספר לך משהו: הקמתי בוועדת חוץ וביטחון ועדת משנה שכל כולה נועדה לראות איך נותנים הגנה לחיילי צה“ל. קיימתי דיון, הזמתי לא רק את הפצ“ר, לא רק את הפרקליט הצבאי הראשי, אלא גם את החלק המבצעי.
ושאלתי אותם- האם יש משהו שאתם לא יכולים לעשות בגלל הפצ“ר. והתשובה שהם אמרו לי, אמרו לי – אנחנו ממש בסדר. אנחנו לא מוגבלים בגלל הפצ“ר. אבל הם הוסיפו עוד משפט. הם אמרו, הכל כמובן תחת ההנחה שהמגבלה שלנו היא מערכת הערכים שלנו שאותה, כך הוא אמרו, אותה אנחנו לא רוצים להוריד. ואני באותו הרגע רציתי להוריד בפניהם את הכובע, לחבק אותם. לומר -זה צבא ההגנה לישראל. אבל בנט, שר החינוך, שאין לו שום בעיה לשלוח חיילים מחר לקרבות מיותרים, הוא גם זה שרוצה להוריד מעל קירות צבא ההגנה לישראל את הקוד האתי ואת רוח צה“ל, אבל כבר ראינו את זה – במשפטו של החייל שסרח, מוסרית וצבאית, אלאור אזריה. היה שם שר החינוך ועמד והגן עליו.
לכן, טוב עשה ראש הממשלה שלא הפקיד את מערכת הביטחון, את צבא הגנה לישראל בידיו של שר החינוך, כפי שהפקיר, לצערנו את מערכת המשפט בידיה של שרת המשפטים ממפלגתו.
אבל עכשיו, עכשיו בואו נדבר ביטחון:
מזה 70 שנה ישראל ניצבת בפני אתגרים ביטחוניים. כל ראש ממשלה, כל שר ביטחון צריך להתמודד מולם. שימוש פוליטי בביטחון זה כרטיס אדום לכל מי שמתמייר להנהיג את המדינה הזאת. ויום אחרי יום, שעה אחרי שעה, במהלך השבוע הזה ראינו אותם בזה אחר זה עושים סיבוב פוליטי על צה“ל בכדי לקבל עוד כמה מנדטים. נכון לנתניהו, נכון לליברמן, נכון לבנט.
עכשיו אני הרי מכירה את כל האתגרים הביטחוניים והם קיימים. הם מורכבים, יש גם חדשים. צה“ל יודע לטפל בהם וכמעט תמיד כשנדבר בינינו יהיה מבצע בהכנה או מבצע תוך כדי ביצוע. נכון לצפון, נכון לדרום, זו ההתמודדות היום יומית של מדינת ישראל. אבל לממשלה הזאת על מרכיביה אין דרך להתמודד עם האתגרים. עכשיו לנו אין אמון בממשלה כי באמת כושר ההרתעה של מדינת ישראל נשחק. השילוב של תגובות רפות יחד עם מזוודות כסף כלה בנאום של ראש ממשלה בפריז שמסביר לחמאס – תרגיעו. אנחנו לא הולכים לתקוף אתכם. אבל אני רוצה לומר בהזדמנות הזאת גם כמה מילים לחברי מהשמאל, אלה שמאשימים אותנו שאנחנו תוקפים מימין. רבותיי, הרתעה זה לא איזה גאג של הימין. הרתעה זה הדבר החמקמק הזה שמונע מלחמות. הדבר הזה שבזכותו האויבים שלנו, ויש לנו אויבים, מהססים ולא תוקפים את אזרחי ישראל למרות שזה המצע שלהם, זה האינטרס שלהם וזה מה שהם ממש רוצים לעשות. לעיתים הרתעה חוסכת מלחמה ולא תמיד צריך להשיג אותה דרך עוד מלחמה.
אבל בטוח שכשאתה משלם לארגון טרור איסלאמיסטי קיצוני שלא מכיר בקיום שלנו כאן, שמחפש את גני הילדים לתקוף זה לא מה שמוסיף להרתעה, זה בהרתעה.
עכשיו, השמחה הזאת של חלק שאמרו ככה, שמחת ההסדרה עם החמאס. גם זה אני מודה, לא ברורה לי, השמחה הזאת לא ברורה לי. אני, שפועלת לשלום בכל מעודי, לא מבינה על מה השמחה כשמגיעים להסכמות עם ארגון טרור איסלאמיסטי שאין איתו תקווה לשלום, הרי בואו נעשה סדר: אנחנו רוצים להגיע לשלום עם הגורמים המתונים שמוכנים להגיע לשלום איתנו או לפחות מקבלים את קיומנו כאן, כשחמאס מתחזק הם נחלשים. ואם מדברים על ביטחון של מדינת ישראל, נתניהו לא רק פגע בביטחון דרך חיזוק החמאס אלא הוא סיים כל אפשרות מבחינתו להגיע להסדר שלום לא כי הוא רוצה טרור, הוא בוודאי לא רוצה טרור, אלא כי הוא לא מוכן לקבל את ההחלטות הנדרשות לשלום כך שהוא פעל לא רק שהחמאס התחזק על חשבון אזרחי מדינת ישראל, אלא הוא הורס במיומנות כל אפשרות לשלום. ואני שואלת אתכם, חברי דווקא מהשמאל – אז על מה הברכות? מעשי ידינו יורדים בים ואתם אומרים שירה? המצב הביטחוני הגרוע הזה שבו הכתובת היחידה שנשארה למדינת ישראל זה החמאס זה תוצאת הפעילות המיומנת של נתניהו שהשתמש במקלות ובגזרים אבל הפוך – מקלות על הראש של המתונים, גזרים לאותם קיצוניים טרוריסטים.
אבל יש בשורה טובה אחת מכל השבוע הזה: כל מי שהקשיב לנתניהו כבר לא רואה את נתניהו הזחוח, שעמד כאן על הבמה, בהבעה הזאת של ”רוצים בחירות? בואו בואו“.
ראינו ראש ממשלה שמפחד ללכת לבחירות, והוא צדק כשהוא אמר לשרי ממשלתו – אם תפילו את הממשלה הזאת תפילו ממשלת ימין כי הממשלה הבאה כבר לא תהיה ממשלה ברשות נתניהו, והיא לא תהיה עם ההרכב הזה של המפלגות מצד ימין של המפה הפוליטית עד הימין הקיצוני. היא תהיה ממשלה שתוכל להביע ביטחון למדינת ישראל באסטרטגיה נכונה שמשלבת כוח צבאי כשצריך אבל לעולם לא מרפה את ידה מהצורך לפעול למען השלום. ושני אלה ביחד יוצרים גם הרתעה וגם תקווה, וזה לא הממשלה הזאת- זה אנחנו.