אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, האמת היא שבסך הכול מאוד עצובים הימים האלה בעיניי. הם עצובים כי אחד הנושאים שיכלו לאחד את העם הזה, את כלל הציבור במדינת ישראל, הופך להיות לדיון – אני מוכרחה לומר – כמעט בלתי מתקבל על הדעת, ששורט כל אוזן; על מי יקום מהשבעה, מי יתקזז עם מי, הבן של מי יחליף את מי. וכל זה לְמה?
דמיינו לרגע שנצא מתוך הביצה הזאת כאן ודמיינו לרגע מדינה, מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, שבמקום כל כיפופי הידיים האלה עוברים בכלל לשיח. שיח בין חלקים שונים בחברה הישראלית; שמנהלים ביניהם שיח על יום המנוחה. ממשלה שהשבת בה חשובה לא בגלל הצורך בחותמת הכשר חרדית של מפלגה חרדית שרוצה עכשיו לכופף את הידיים של כולם; כשראש הממשלה מודה שידיו מכופפות בתהליך הזה; ואחרים שנכנסים הנה ומצביעים בניגוד לאמונתם ובניגוד למצפון שלהם; אלא ממשלה שחותמת ההכשר שלה היא בתפיסה ממלכתית-לאומית ורוצה שבמדינת העם היהודי תהיה לשבת משמעות כשבת. ולכל אחד אחר יהיה את יום המנוחה שלו, כמובן.
דיברתי על איזו מין מדינה דמיונית כזאת שבה זה יכול היה להיות – מין ממשלה דמיונית כזאת – אבל זה לא מדע בדיוני. כי האירוע הזה, השיח הזה כבר התקיים ולמען האמת, הסיעה שלנו, המחנה הציוני, גם הכינה והניחה הצעת חוק שהיא תולדה של השיח הזה, השיח המכבד. הבסיס הוא בשיח שניהלו לפני הרבה שנים שני אנשים שאני מכבדת, הפרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן, שהוציאו את אמנת גביזון-מדן.
למי שלא יודע, אני רוצה ככה לקרוא את הדברים שאמורים לאפיין את השבת על פי ההסכמות האלה. קודם כול, השבת היא יום המנוחה הרשמי של מדינת ישראל. אני חושבת שכולם יכולים להסכים לזה. משרדי ממשלה, מוסדות חינוך, מפעלים, בנקים, שירותים מסחריים אחרים יהיו סגורים בשבת. זכותו של עובד תהיה לשבות בשבת וזכותו של עובד שאינו יהודי לשבות ביום המנוחה הדתי שלו. לא ייאסר על מסעדות ובתי בילוי לפעול בשבת, כי הרי זה חלק מההנאה של ציבור אחד או חלק מהציבור במדינת ישראל. בהקפדה על מיקום, על רעש מתאים וגם על מספר מוגבל של חנויות מכולת קטנות, תחנות דלק, בתי מרקחת – או מה שאנחנו היום קוראים מרכולים – לא ייאסר לפעול בשבת. נתיבי תחבורה יישארו פתוחים ככה שלא ייסגרו כבישים ראשיים, גם אם הם עוברים בתוך מקומות שאולי לא נוח. תתאפשר תחבורה ציבורית בשבת בצורה מופחתת ומוגבלת, על מנת לאפשר תנועה לנזקקים לה. התחבורה הציבורית תהיה, ככל שניתן גם באמצעות מיניבוסים ולא רק אוטובוסים שעושים יותר רעש – או משמעותיים. יינקטו צעדים על מנת להקל על בילוי בשבת, כמו ביקור במוזיאונים, גני חיות, גנים לאומיים, חוף הים.
והדבר הנוסף, שמופיע גם באמנת גביזון-מדן, וגם אותו בעצם הגשנו כהצעת חוק נפרדת: ייעשה מאמץ מקיף להעביר את המשק כולו לשבוע עבודה בן חמישה ימים, כך שתתאפשר פעילות חברתית, משפחתית, ספורטיבית ותרבותית משותפת, גם מעבר ליום השבת על אופיו המיוחד. במצב הזה, זה מאפשר מקומות בילוי, שחלק הם פתוחים; תחבורה ציבורית לאותם מקומות, שהם מקומות – שיאפשרו למי שרוצה ליהנות מהמקומות האלה להגיע לשם; וזה שומר על אותם מרכולים – מה שקרוי כאן תחנות דלק, מקומות קטנים – לפעול בשבת. כל זה מאפשר לכל רשות מקומית, במסגרת הכוללת הזאת, תחת המטרייה הכוללת הזאת.
כי צריך לקבוע את הכן ואת הלא. אני לא רוצה שיהיה מקום אחד שהכול בו פרוץ ומקום שני שהכול בו סגור. גם אני לא. אבל איזשהו משהו שהפרהסיה שלו מסמלת שבת, שהוא באמת יום מנוחה, שעובדים לא יצטרכו לצאת לעבוד כי אין ברירה, אבל מאפשר את אותה תחבורה ציבורית שצריך ואת אותם מקומות שיהיו פתוחים. והמילה שמאפיינת את כל ההסדר הזה זה פשרה, זה הבנה, זה שיח, זה דיבור. זה לא כיפוף ידיים כזה כמו שאנחנו רואים כאן, בעצם, של מיעוט שמכופף את ידיו של הרוב, בשיח מכוער, ככל שהוא מתנהל בכלל.
והדבר השני, שזאת הצעת החוק שהגשנו, הוא באמת סוף שבוע ארוך. סוף שבוע ארוך מוסיף את יום ראשון לימי המנוחה, כנהוג במקומות אחרים בעולם, בכל העולם בעצם. נכון שבישראל זה יותר מורכב ויותר מסובך בגלל יום השישי, שאצלנו הוא צריך להיות קצר ולכן, אם אנחנו עוברים לסוף שבוע ארוך, מה אנחנו עושים? אנחנו מפרקים בבת אחת את כל המתח הזה, כי יש את יום ראשון, שהוא יום שלאף אחד אין בעיה איתו – לפעול בו, לעשות בו מסחר, לצאת לבילויים, גם מי שרוצה לשמור על השבת באמת, גם לאנשים דתיים – ויום שישי, בגלל שהוא יום קצר יותר ולכן אנחנו לא יכולים באמת להעתיק מהעולם הגדול – נמצא לזה פתרונות, דרך הארכת ימים – בקיצור, יש לזה פתרונות.
החוק הזה אומץ על ידי הממשלה דווקא. הוא עבר, נדמה לי, לוועדת העבודה והרווחה. לא, רוצים לעשות – אומרים: נתחיל לאט-לאט, לא נעשה מייד את כל סוף השבוע סוף שבוע ארוך, אלא נתחיל בשישה.
אבל גם זה לא קורה. זאת אומרת, סוף-סוף היה רגע אחד פה שאימצו חוק שאני הגשתי, הממשלה גם, אימצו לרגע, העבירו לוועדה – ותק, תקוע.
שווה בנפשך, שוו בנפשכם, אם היינו מקבלים את שני העקרונות האלה – גם את הבסיס של האמנה הזאת וחוק שהוגש כאן, גם על ידינו וגם על ידי עוד סיעות בית – לאיזה הסדר כולל, ועדיין, מתחת להסדר הכולל הזה, כל רשות מקומית יכולה לעשות את ההתאמות לציבור שלה, פלוס סוף שבוע ארוך – השבת באמת הייתה אהובה על כולם, כפי שהיא צריכה להיות. ובפועל, מה שקרה כאן בימים האלה זה שהפוליטיקה החרדית – הפוליטיקה החרדית, לא השבת, לא הדת היהודית – הפוליטיקה הזאת הפכה את השבת ממקום של חיבור, ממקום של אחדות, למקום בעצם של ויכוח וכיפוף ידיים ודברים כמעט בלתי אנושיים ברמת הפרט, בהתייחסות לאנשים שצריכים להתאבל על קרובי משפחתם.