משפחת רבין, נשיא מדינת ישראל מר ראובן רובי ריבלין, יושב ראש הכנסת, יושב ראש הסוכנות היהודית בוז‘י הרצוג ורעייתו מיכל, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ובעלה, יושב ראש מפלגת העבודה והמחנה הציוני אבי גבאי, ראש ממשלת ישראל, שרים, חברי כנסת.
יום הזיכרון ליצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, הוא יום טעון בשנה. כשמתקרב המועד מתחיל איזה מתח כזה באוויר. זה לא עוד יום זיכרון למנהיג שמת וכל אחד מצטט מדבריו ושוכחים את המחלוקות שהסעירו את הבית בימי חייו. זה גם יום שנה לרצח פוליטי של ראש ממשלה בגלל עמדותיו והחלטותיו. אסור לנו לכבס מילים או לברוח ממה שקרה לנו, כי הדרך לתיקון עוברת תמיד דרך האמת הקשה, דרך הפנמה וחשבון נפש. לא למען העבר אלא למען העתיד. הוויכוח הקבוע של – איך צריך להראות היום הזה, בוויכוח הזה אנחנו מאבדים את העיקר, את התיקון הלאומי. והיום הזה יכול וצריך לייצג את כל החלקים שמתווכחים לפני שהוא מגיע. ואחד לא בא על חשבון השני.
כי רבין לא היה רק הסבא והאב, רבין הוא הנהיג שחסר למאמינים בדרכו. הוא היה ראש מפלגה, ראש מחנה פוליטי, שאיבד באותו היום לא רק מנהיג, אלא את התקווה שפיעמה בו אז, בזכות פעולותיו והחלטותיו למען השלום. עם התקווה הזאת הם באו לכיכר ועם הכאב והכעס הם נשארו בסיום הערב המר ההוא. זו היא בוודאי זכותם לדבר ביום הזה על מורשתו האידיאולוגית. העובדה שנרצח לא הופכת את מורשתו של רבין לצודקת יותר. אבל אי אפשר לדרוש ממישהו שלא לדבר על המורשת ביום הזה כי לא כולם מזדהים איתה. הרי לא חייבים להיזדהות עם דרכו כדי שהיום הזה בשנה יהיה יום אבל משותף לכלל אזרחי מדינת ישראל. שנזכור ביום הזה שקרה פה מעשה שלא יעשה, במדינת העם היהודי או בדמוקרטיה או בחברה כלשהי.
זיכרון הרצח הפוליטי על משמעויותיו ולקחיו חייב להיות משותף לכולם ואחרי 23 שנה – הוא לא.
באשר לרבין עצמו, מטבע הדברים הרצח מדגיש את החלק השנוי במחלוקת בגללו נרצח, אבל לצערי הוא גם משכיח שרבין נרצח בגלל השלום, אבל הוא חי בשביל הביטחון ופעל בשביל החברה הישראלית כולה, על כל גווניה. החברה הישראלית עניינה אותו, את רבין החברתי. והרי שני הדברים קשורים זה בזה – ההכרעות הגדולות שנדרשו למטרה אחת, שינוי סדרי העדיפיות של מדינת ישראל, ראש נקי לטפל בבעיות החברה, ובראשן צמצום הפערים החברתיים דרך החינוך.
את התרומה הזאת לחברה הישראלית אי אפשר יהיה לקחת ממנו. כמו גם את השלום עם ירדן, שאסור לנו לשכוח עד כמה שלום הוא לא רק היום שבו הוא נחתם, אלא עד כמה הוא שביר ועד כמה הוא סימלי וצריך היום, ביום הזה, לטפל ולראות איך שומרים על השלום כולו בעקבות הודעת מלך ירדן שאינו רוצה להאריך את הנספחים החשובים לנו.
אמרת היום, ראש הממשלה, את המתבקש, זה חשוב- שאסור לנקוט באלימות גם אם חושבים אחרת. לפני שנה פנית ליובל רבין ואמרת ”אני מרים את הכפפה“, קראת לפיוס לאומי ולאחווה, אבל זו לא היתה הרמת כפפה ג‘נטלמנית, זו היתה כמו תמיד הרמת כפפת אגרוף, או כמו שהיה נהוג פעם- להרים את הכפפה לפני היציאה לקרב, לדו קרב.
הרי האיסור הברור בשימוש באלימות הוא חשוב אבל הוא יכול להכשיר מסרים סמויים, כאלה שהטוקבקסטים ידעו להשלים. הם כבר יכתבו את המילה ”בוגדים“. קריאה לאחדות ולפיוס היא לא בתנאים שלך ולא סביב העמדות שלך. פיוס מתחיל בזה שכל אחד מבין שכל אחד מאיתנו רוצה את טובת המדינה שלנו בדרכו, ודרך שונה איננה חוסר נאמנות למדינה או בגידה והיא גם לא ייצוג של האויב. אבל אחרי שקראת לפיוס אז שוב, רק שנה עברה ושוב החמוצים חזרו ואיתם גם משמיצי המדינה, ורק אתמול הגדרתם אותי כדוברת של אבו מאזן שאתה זה שמסביר עד כמה הוא רוצה להרוג יהודים וישראלים. ואם אני דוברת שלו, אז בלי לומר את המילה בוגדת אתה רומז כדי שאחרים ישלימו. ואין לי עניין אישי עם זה כי אני אמשיך לומר את מה שאני מאמינה בו, אבל בזה אתה מאשים את כל המחנה שאליו אני משתייכת. אז לבוא ולומר, אני לא אומר את המילה, זה לא מספיק- תפסיק גם לרמוז, ותפסיק להביא הנה חוקים שמתחילים במילה נאמנות, שכל מי שמתנגד להם מיד יוצר את האווירה שאם אני מתנגד לחוק שמתחיל במילה נאמנות, אז אני לא נאמן למדינת ישראל. ותפסיק לדבר ולטעון שאלה שאינם חושבים כמוך, כן, גם ארגוני זכויות אדם וחברה אזרחית הם נגד מדינת ישראל, אם הם נגד הדרך שלך. הרי הם חלק מהדמוקרטיה שלנו. אבל גם הדמוקרטיה שהיתה אמורה להיות המכנה המשותף, הרי גם היא הפכה להיות למילה שנויה במחלוקת כמעט מילה גסה.
אתה יודע, חזרת ואמרת גם עכשיו וגם שנה שעברה, שאמרת בזמן אמת שרבין טועה, שהוא לא בוגד אבל שהוא טועה. ואני הרבה שנים שאלתי את עצמי באמת, את שאלת המרפסת, האם אפשר לראות מלמעלה את מה שקורה למטה, אבל היום אתה זה שכותב את הפוסטים האלה. אתה כותב את השלט שבידי ההמון.
זאת התחלה נהדרת לפיוס.
ובוא ננהל גם את הוויכוח הזה על הדרך.
מילה אישית: לא הצבעתי לרבין, נכנסתי לפוליטיקה כמה שבועות קודם לכן, כשהארץ נחלקה בין שני מחנות זועמים. נדהמתי וכאבתי את הרצח והתגוננתי אז, כשכל המחנה שהייתי שייכת אליו הואשם ברצח. עשר שנים אחרי, כשרת משפטים מטעם הליכוד, אמרתי שלא הצבעתי לרבין אבל הוא היה גם ראש הממשלה שלי. והיום אני מחויבת להמשיך בדרך בה התחיל. לא בשבילו, אלא בשביל הדורות הבאים. אני רוצה לומר למשפחת רבין שאני לא הכרתי אותו כאדם, אני למדתי לחבב, אני מודה- בדיעבד, דווקא את הסיפורים היותר אישיים. דווקא על הביישנות שלו, הדברים הקטנים שמנהיגים נוטים להסתיר. אהבתי את זה שהוא פתח את הנאום האחרון שלו דווקא בזה שהוא הודה בזה שהוא מתרגש.
השנה צוין גם 25 שנה להסכם אוסלו והבון טון לצערי הפך לצערי איזה סוג של התנצלות שלא לומר- איזה צורך להכאה על חטא גם אם המילה פושעי אוסלו לא הוזכרה ולא נאמרה בקול. אני מאמינה שרבין התייסר בהסכם הזה רבות. אני לא חושבת שהוא חתם עליו ביד קלה, אבל אני בטוחה שהוא חתם עליו בלב נקי, במתוך הבנה שזה הדבר הנכון לבני עמו מתוך בחירות גרועות. אני לא תמכתי באוסלו אז, חשבתי שצריך להגיע להסדר כולל, אבל היום במיוחד צריך לזכור שישראל משמרת ובצדק את אותה רשות פלסטינית שהוקמה באוסלו ,כי היא מורידה את נטל הטיפול במיליונים של פלסטינים מעצמנו. זאת שמשתפת פעולה עם מדינת ישראל במלחמה בטרור, זאת שמשמרת גם את האפשרות שנגיע אי פעם להיפרדות מהפלסטינים לפני שתהיה פה מדינה אחת בין הים לירדן שלא תהיה מדינת העם היהודי, שלא תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית. לא חשבון נפש על ההסכם ההוא נדרש היום אלא פעילות נמרצת ונחרצת להמשך ההיפרדות.
לא חשוב מה רבין היה עושה לו היה חי, חשוב מה אנחנו נעשה היום.
אנחנו זוכרים גם את הדאגה שלו אם יבואו מספיק לכיכר, ואת השאלה של לאה רבין למה לא באתם קודם. עכשיו זה קודם. עכשיו זה הזמן המתאים להתייצב, לפני שלא נוכל להיפרד מהפלסטינים ולפני שישראל תתפרק לחלקיה.
ולאזרחי ישראל כולם אני רוצה לומר היום, כן, צריך לזכור ביום הזה שאחים אנחנו, עם מחלוקת קשה, אבל לא נרים יד איש על אחיו. ואנחנו שותפים לחזון משותף שהקים את המדינה הזאת, החזון של מגילת העצמאות. אפשר לא להסכים עם מה שרבין עשה אבל חייבים להתייצב נגד האלימות ונגד השיח המפלג, ובעד הדמוקרטיה. בעד הדמוקרטיה זה לא בעד מפלגה- זה בעד הערכים המשותפים שלנו, הערכים המוסריים שלנו. וזה מעניין כי אני בחרתי לצטט את אותו משפט שצוטט היום גם בהר הרצל, הדברים שאמר יצחק רבין, רמטכ“ל הניצחון הגדול ההוא, בנאומו בהר הצופים, ואני חושבת שגם אני וגם הבחירה שהיתה לקרוא את המשפט הזה על ההר, היא בגלל שאנחנו רואים גם תהליכים שקורים בחברה בישראל, וגם בצבא ההגנה לישראל, ואני רוצה להודות לרמטכ“ל צה“ל על זה שהוא עומד על הערכים האלה כמו קודמו, קודם קודמו בתפקיד, יצחק רבין:
”מוסכם ומקובל בעולם“ אמר ”שצה“ל שונה מצבאות רבים אחרים אף על פי שמשימתו הראשונה במעלה היא המשימה הצבאית והביטחונית. נוטל הוא על עצמו שורה ארוכה של משימות המכוונות לענייני שלום. לא לחורבן כי אם לבניין והאדרת כוחה התרבותי והמוסרי של האומה. צבא זה“ אמר יצחק רבין ”שעמדה לי הזכות לעמוד בראשו במלחמה הזאת, מהעם בא ואל העם חוזר. עם המתעלה בשעת דוחק והיכול לכל אויב בזכות רמתו המוסרית, הרוחנית והנפשית העומדת לו בשעת מבחן“.