נרשמים, מדברים ומשפיעים
ביטחון בדרך
אנחנו מאמינים שהחזון הציוני לא הסתיים עם הקמת מדינת ישראל. החזון שלנו נכתב בתעודת הזהות של ישראל – מגילת העצמאות. היא חוט השדרה הערכי, שצריך ללוות את המדינה ולהיות המצפן למנהיגיה. למרבה הצער, הקיום של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית נמצא היום בסכנה ממשית. ערכי הבסיס שלנו נמחקים והופכים לשיח לא לגיטימי. תוך ניצול הפחד מאויבים מבחוץ, סומנו אויבים מבית ולאומיות הפכה ללאומנות. מי שחושב אחרת ומעז לבקר מסומן מיד כבוגד. למרות ובגלל זאת, אנחנו חייבים להיאבק על החזון שלנו. יחד נעגן את עקרונות מגילת העצמאות כחוקה, ונתנגד לכל ניסיון למחוק חלקים ממנה.
מדינת הלאום של העם היהודי המקיימת שוויון זכויות לאזרחיה ומתקיימת בביטחון ובשלום בארץ ישראל. מגילת העצמאות עיגנה את זכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו וקבעה את הזכות של כל אזרחיה לשוויון, ובמילים אחרות, מדינה ״יהודית ודמוקרטית״. על המגילה חתמו כל האבות המייסדים של המדינה מכל המפלגות והזרמים ברגע של אחדות מופלאה.
כיום יש מחלוקת קשה על התוכן ועל היחס בין שתי המילים ״יהודית ודמוקרטית״, שהיו אמורות להיות המכנה המשותף ביננו. עמדתנו היא שאנחנו חייבים לשמור על ישראל גם יהודית וגם דמוקרטית כשני חלקים המחבר בינהן. תוצאת המאבק הזה תקבע את הערכים, הזהות והעתיד של ישראל.
ישראל היא המדינה עם הצבא החזק ביותר באזור ומתמודדת עם האתגרים המורכבים שבמזרח התיכון. מלחמות העבר של צבאות המתקדמים לעבר מדינת ישראל מאחורינו ואיתם אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים. כיום ההתמודדות של ישראל היא בעיקר במלחמות א-סימטריות של מדינה מול ארגוני טרור. זהו אתגר שמשנה הן את אופי הלחימה והן את הגדרת הניצחון.
את דרכי איסוף המודיעין ואת ההתמודדות בשטח עצמו. כך גם התפיסה לפיה צה״ל צריך לכבוש, לתפוס, להישאר ולהתבסס בכל שטח ממנו יש עלינו איום- בעייתית. זאת למדנו אחרי יותר מדי שנים ויותר מדי הרוגים, מהניסיון המר של צה"ל בלבנון והשקיעה בבוץ הלבנוני.
״תנו לצה״ל לנצח״ אינה אסטרטגיה אלא מניפולציה פוליטית מטעה לפיה בעיית הביטחון תיפתר אם הפוליטיקאים ישחררו את צה״ל מהרסן וכך – הניצחון והביטחון יובטח.
היום ברור שאין פתרונות קסם צבאיים בלבד, ובחירה במי שהבטיח לתת יותר ביטחון ביותר כוח לא עובדת )לא נתניהו שתקף אותי בעופרת יצוקה, ולא ליברמן שתקף את נתניהו בצוק איתן – נותנים פיתרון צבאי ארוך טווח בעזה הן הניסיון האישי והן עמדת מערכות הביטחון מובילות למסקנה אחת: ביטחון ניתן רק על ידי שילוב של כוח צבאי עם חכמה מדינית.
תפיסת הביטחון שלנו מבוססת על מספר יסודות מוצקים:
* כוחו של צה״ל
* הברית האסטרטגית עם ארה״ב שמהווה מרכיב מרכזי הן בכוחו של צה״ל והן בכושר ההרתעה של ישראל. לכן יש לשמור על מערכת היחסים עם ארה"ב הרפובליקנית והדמוקרטית כאחד.
* מדיניות אסטרטגית כפולה:
1. בריתות עם הגורמים המתונים, מדינות ערביות ומוסלמיות פרגמטיות, נגד איום האיסלאם הקיצוני הדתי והטרוריסטי – דוגמת איראן, חיזבאללה, חמאס וכו'. בעוד שסכסוכים לאומיים הינם פתירים, מלחמות דת הן המסוכנות ביותר, ואינן פתירות בהסכם. החמאס מייצג מלחמת דת שהטרור חלק ממהותה בעוד שהרשות הפלשתינית, למרות הסכסוך הלאומי, מקיימת שיתוף פעולה בטחוני עם ישראל.
2. שילוב של מהלכים צבאיים עם מהלכים מדיניים. במשך השנים ידענו ניצחונות צבאיים לצד הפסדים מדיניים. המדיניות שלנו היא לנצח בשניהם. כוח צבאי מול ארגוני טרור חשוב, פוגע ומשיג הרתעה לזמן קצוב, אך לא משנה מציאות לטווח הארוך. בצד הפעולות הצבאיות נדרשים מהלכים מדיניים משלימים של קואליציות נגד ארגוני הטרור והסדרי שלום ככל שניתן, תוך שמירה על הביטחון.
פתרון הסכסוך עם הפלשתינים יעניק לישראל גם יתרון בטחוני וגם יתרון אסטרטגי:
– גבול מוכר ובר-הגנה.
– ברית אזורית מול האיומים, בהתאם להתחייבות של העולם הערבי ביוזמה הערבית לשלום.
לצד הביטחון הנדרש לקיומה הפיסי של ישראל, חובה עלינו לשמור עליה כמדינה יהודית ודמוקרטית.
מדינה יהודית יש רק אחת. עלינו לקבוע מה המשמעות שלה וחובתנו להגן ולשמור עליה. המונח "מדינה יהודית" משמעותו מדינת העם היהודי. אין לו משמעות דתית במובן של מדינה ״שומרת מצוות״ או מדינת הלכה. אין מחלוקת על כך שהיהדות היא גם דת, אבל ישראל היא מדינת העם היהודי במובן הלאומי, שבה העם היהודי מממש את זכותו הלאומית להגדרה עצמית. אלה שמושכים את היהדות לכיוון הדתי פוגעים בלגיטימיות של התפיסה הלאומית, שהובילה להקמת מדינת ישראל. הציונות המדינית והמעשית התבססה בצדק על הזכות של העם היהודי למימוש ההגדרה הלאומית שלו במדינה משלו, ולא על חופש דת שמתקיים במדינות דמוקרטיות ועל כך יעידו יהודים החיים חיים דתיים מלאים בהן.
לכן, הפיכת היהדות לדת בלבד שומטת את הבסיס לרעיון הציוני כולו. מדינה יהודית אינה מדינת הלכה. מכאן שההגדרה של ישראל כמדינה יהודית אינה ולא צריכה להיות מונופול של הממסד הרבני, ולא מונופול פוליטי של מפלגות חרדיות. עמדתנו בעניין זה טובה כשלהן. העובדה שהמונופול על היהדות בישראל מסור בידי הממסד הרבני האורתודוכסי הרואה בזרמים האחרים ביהדות אויב של ממש, מרחיקה רבים מהקהילות היהודיות בחו״ל ממדינת ישראל ובכך פוגעת ביכולת של מדינת ישראל להיות מדינת העם היהודי במלוא מובן המילה. הממסד הרבני והפוליטיקה החרדית מקבעים את הדימוי של היהדות כמדירה, שמרנית וימנית וממאיסים את היהדות עצמה על חלק מהצעירים. לכן צריך להפריד את הדת מהפוליטיקה, שלטובת קבוצות מיעוט קיצוניות הפכה את הדת לקרדום לחפור בו. לא את היהדות מהמדינה אנחנו מבקשים לנתק, אלא את המונופול על היהדות ממפלגות פוליטיות. בדרך זו שני צידי המשוואה "יהודית ודמוקרטית" יחיו בהרמוניה, מתוך הבנה שגם היהדות וגם דמוקרטיה הן מערכות ערכים הכוללות שמירה על זכויות אדם ועל שוויון.
בדרך זו נצליח לשמור על הקשר בין ישראל ליהדות התפוצות, כולל הזרמים הרפורמים והקונסרבטיביים, שנדחים על ידי הממסד הרבני בישראל ולפיכך מרגישים שישראל אינה ביתם. בדרך זו יוכל כל יהודי החי בישראל להיות מחובר ליהדות בדרך שיבחר. הבחירה אינה בין חרדי אדוק לחילוני אדוק. כפי שאני מגדירה עצמי מסורתית, כל אחד יכול לממש את יהדותו בדרכו כחלק מחברה אחת. בעבר גרנו ביחד דתיים וחילוניים. אמנם בדירות שונות, אבל באותו בית משותף. היום מדובר בשכונה נפרדת של ממש או בישוב, בו מסתגר כל שבט לעצמו. הציונות הדתית-לאומית הקצינה את הדרישות הדתיות מחבריה, והבחירה הדתית הפכה גם לבחירה בבית-ספר, בתנועת נוער ובמקום מגורים. הצבא הוא עדיין מקום מפגש, אבל רק של חלק מהעם. כך נוצר מצב שכל שבט ומגזר, חי חיים שלמים כמעט מבלי להיפגש או להכיר אחד את השני.
ישראל היא המדינה בה העם היהודי מממש את זכותו להגדרה עצמית עליה חלם שנות גלות. חוק השבות הקובע את שער הכניסה לישראל, מתרגם את הזכות הלאומית למדינה, לזכות של כל יהודי ובני משפחתו להיות אזרחים בה. חשוב להדגיש שחוק השבות אינו פוגע בשוויון ובדמוקרטיה בישראל, שכן הוא עוסק בשער הכניסה לישראל ואינו יוצר אפליה בין אזרחי ישראל לבין עצמם.
העם היהודי חולק היסטוריה משותפת, דת, תרבות, מנהגים, סמלים, את הקשר לארץ ישראל ההיסטורית וערכים יהודים. לכן סמליה של ישראל קשורים ליהדות. הדגל, ההמנון, המנורה וירושלים הבירה כמו גם ימי המנוחה, שבת וחגים יהודים, ולצידם שמורה לאזרחים בני דת אחרת הזכות לבחור ימי מנוחה חליפיים. בל נשכח שבצד הסמלים, היהדות היא גם מערכת ערכים הכוללים תיקון עולם, שוויון, אהבת לרעך ואהבת את הגר. אלה הם ציווים יהודים ולא כניעה לערכים אוניברסליים. לכן ערך השוויון חייב להיות חלק מחוקת מדינת ישראל וחוקי היסוד שלה בהיותו ערך גם יהודי וגם דמוקרטי.
מדינה דמוקרטית היא מדינה המקיימת מערכת ערכים המבטיחה זכויות אדם וזכויות מיעוט. לא רק שיטת בחירות בה הרוב קובע, אלא מערכת ערכים לה כפוף גם הרוב שנבחר בבחירות. רידוד הדמוקרטיה ל״שיטת משטר״,״הרוב קובע״, ״נבחרנו למשול״ ועוד טיעונים הנשמעים בימים אלה חוטא להבנת הדמוקרטיה ונועד לשחוק את ערכיה. בצד חירות הפרט, שוויון הוא ערך מרכזי בדמוקרטיה וכולל שוויון זכויות למיעוטים, לנשים, לחברי הקהילה הלהט״בית, שוויון בנטל שצריך להיות מתורגם לשירות צבאי אזרחי או לאומי לכל, וכן שוויון הזדמנויות ותקצוב חברתי המבוסס על קריטריונים שיכולים ליצור אבחנה מותרת – אך ללא אפליה בין יחידים או קבוצות.
נתייצב מול אלה המנסים להפוך את הדמוקרטיה בישראל לעניין טכני שמאפשר לממשלה לפעול ללא מגבלות, איזונים ובלמים. לא נכשיר את מחיקת השוויון במדינת ישראל, על ידי חקיקה או בכל דרך אחרת. נדבוק במגילת העצמאות שעיגנה במפורש את ערך השוויון לכל אזרחיה של המדינה בלי הבדלי דת גזע ומין.
החזון לפיו מדינת ישראל היא גם המקום בו העם היהודי מממש את זכותו להגדרה עצמית, וגם מחויבת בשוויון כלפי כל אחד מאזרחיה, כולל אזרחי ישראל הערבים – הוא למעשה הבסיס המשותף וההוגן לחיים בין יהודים וערבים בתוך מדינת ישראל. דווקא ערך השוויון הנרמס והמאוים, המוצג כסלע מחלוקת בין המחנות היריבים בחברה הישראלית, יכול וצריך להיות הערך המאחד הוא קיים הן במערכת הערכים היהודית, והן בזו הדמוקרטית. הוא יכול להיות מכנה משותף בין שוחרי היהדות לשוחרי הדמוקרטיה. הערך המאחד, המקף המחבר בין היהודית-לדמוקרטית.
אנחנו נשמור על המקף הזה, ונתנגד למי שמבקש להפוך את ישראל למדינה יהודית שאינה דמוקרטית או למדינה דמוקרטית שאינה מדינת העם היהודי – שתי אופציות שאינן ציוניות.
.
במדינה דמוקרטית שאינה מדינה דתית, מקור הסמכות הוא החוקה. מערכת חוקתית עליונה לאורה מחויבות הרשויות לפעול ולפיה מפרש בית המשפט את פעולתן עד לפסילה אם נדרש. בישראל אין חוקה שלמה, ולכן למגילת העצמאות יש משמעות חוקתית בהיותה ביטוי לחזון העם וה"אני מאמין" שלו. חוקי היסוד הם חלק מתהליך חקיקת החוקה ולאור כל אלה יש לפרש את פעולות הממשלה ואת חקיקת הכנסת, כאשר הפרשן הוא בית המשפט העליון. מנגד נמצאת התפיסה הדתית לפיה מקור הסמכות היא ההלכה היהודית, המחייבת כל יהודי אשר הפרשן שלה הוא הרב. ככל שהפרשנות הדתית מקצינה כך הוויכוח הזה גולש למקומות הרגישים ביותר, כולל התנגשות בין הוראת הרב לבין פקודת המפקד בצה”ל.
ההתנגשות בין החוק וההלכה, בין בתי המשפט והרבנים, יחד עם המחלוקת בין התפיסה של הדמוקרטיה כשיטת משטר טכנית לבין אלה שרואים בה – כמונו – מערכת ערכים, יצאה ברוב עצמתה החוצה בעקבות שורה של חוקים המבקשים לשנות את האיזון הקיים ומושכים לצד הדתי הלכתי.
חקיקה המבקשת לעגן בחוקה את עקרונות מגילת העצמאות של מדינת העם היהודי שיש בה שוויון לכולם נדחתה, ובמקומה אושר חוק הלאום, המתעלם מחלק השוויון והדמוקרטיה. הממשלה פועלת לשנות את הבסיס החוקתי ברצף של חקיקה, כחלק ממהלך שלם שנועד לשנות את האיזון בין הערכים של ישראל, ולפגוע בדמוקרטיה ובתפקידו של בית המשפט העליון כפרשן.
בית המשפט העליון אינו מושלם, אבל גם אם יש בינינו אי-הסכמה, אנחנו חייבים היום לשמור על מעמדו ולתמוך בזכותו לפסול חוקים בעת הצורך, כיוון שהוא החומה שנשארה מול המהלכים המסוכנים של הפגיעה בשומרי הסף, והחקיקה שפוגעת במערכת הערכים שנקבעה במגילת העצמאות, בדמוקרטיה הישראלית וגם בערכינו היהודים.
אנו ניצבים בפני תנועת מלקחיים של נבחרים מושחתים המבקשים לפגוע במערכות אכיפת החוק והמשפט, יחד עם קבוצה אידיאולוגית שבג״ץ – בגלל החלטותיו הקשורות להתנחלויות לא חוקיות או זכויות אדם – מפריע לה לספח שטחים ולקפח מיעוטים.
אנחנו נפעל לעגן את עקרונות מגילת העצמאות בחוקתה של מדינת ישראל.
עלינו לעסוק רק בשאלה אחת: "מה אנחנו הישראלים רוצים?" ולא מה אחרים רוצים או דורשים. שתי אפשרויות לפנינו. האחת, אליה מובילה הממשלה – מדינה אחת בין הים לירדן עם סכסוך לאומי-דתי נמשך בתוכה וסכנה ממשית לאבדן הרוב היהודי, עד שתיהפך ללא יהודית, או ללא דמוקרטית, או לשתיהן.
השניה – הדרך שלנו, מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל, אבל לא על כולה.
כדי לשמור על החזון הציוני צריך רוב יהודי מוצק. לכן, עלינו להיפרד ממיליוני פלשתינים החיים ביהודה שומרון ולא להתפתות לכיבוש מחדש של עזה. זוהי סיבת כניסתי לפוליטיקה והבסיס לעמדותיי המדיניות מאז ועד היום. בלי רוב יהודי לא תהיה מדינה יהודית.
מדינה יהודית שאין בה שוויון )מדינת אפרטהייד(, או מדינה דמוקרטית שאינה יהודית – הן סוף החזון הציוני. מדינה יהודית ודמוקרטית גם במחיר חלוקת הארץ זהו סדר העדיפות הציוני הנכון. זה היה סדר העדיפות הציוני גם בכ״ט בנובמבר בעת ההכרזה באו״ם. ריקודי השמחה ברחובות היו בזכות ההכרה במדינה יהודית משלנו, בלי לתת לעובדה שההחלטה כללה הקמת שתי מדינות, יהודית וערבית, לקלקל את השמחה.
החלוקה קרעה לב רבים, היה בה משום ויתור על חלק מהארץ, אבל ההישג של הכרה בזכות של העם היהודי במדינה משלו בארץ ישראל גם אם לא על כולה – האפיל על הוויתור. זה היה סדר העדיפות אז וזה צריך להיות סדר העדיפות היום: מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל, אבל לא על כולה.
יתרונות ההסכם:
הסכמה על סיום הסכסוך וקץ התביעות הלאומיות חשובה, גם אם בשלב הראשון תהיה על הנייר וייקח זמן עד לשינוי המציאות בפועל. הסכם יקבע גבול מוכר ובר הגנה שיהיה חלק ממערך הביטחון הישראלי, במקום מדינה ללא גבול מזרחי ופרוצה לטרור. הסכם יקבע את האינטרסים של ישראל כולל שמירה על המקומות החשובים לנו אסטרטגית, ביטחונית ולאומית, הן בירושלים, הן בשמירה על גושי ההתיישבות והן בפירוז של המדינה הפלשתינית (עיקרון שהפלשתינים הסכימו עליו).
יאומץ על ידי העולם כולו ומועצת הביטחון, ה- BDS לא יוכל להמשיך לנצל את הסכסוך ואת הבורות כדי לפעול נגד עצם קיומה של ישראל ככלל וכמדינת העם היהודי בפרט. הסכם יביא לשלום אזורי – ביזמת השלום הערבית התחייבו מדינות ערב לשלום ונורמליזציה עם ישראל, אם ישראל תעשה הסכם עם הפלשתינים. שלום אזורי ישנה את מצבה האסטרטגי-ביטחוני של ישראל באופן דרמטי, כולל ברית ביטחונית מול הגורמים האיסלמיסטיים הקיצונים.
זוהי דרך לפתור את הסכסוך הלאומי בין שני העמים, כשכל עם מקבל את הפתרון במדינת לאום משלו. העם היהודי במדינת ישראל והעם הפלשתיני במדינה הפלשתינית.
העיקרון הוא לא סתם ׳שתי מדינות׳ אלא ׳שתי מדינות לשני עמים׳ או ׳שתי מדינות לאום׳ כך שכל מדינה נותנת פתרון לעם אחר, וזהו למעשה גם המענה לתביעת השיבה של הפלשתינים.
כפי שהקמת מדינת ישראל היא הפתרון הלאומי השלם והמלא לעם היהודי כולו, כפי שקלטנו יהודים שהגיעו מכל העולם, כפי שישראל היא גם ביתם הלאומי של יהודים שחיים מחוץ לישראל, כך גם הקמת המדינה הפלשתינית, בהגדרה, היא הפתרון הלאומי השלם והמלא לפלשתינים באשר הם, כולל
הפליטים הפלשתינים שמחכים ארבעה דורות עם מפתחות על צווארם ותקוות שווא לפתוח בתים בתוך ישראל. לכן דרישת השיבה מנוגדת כאמור לעיקרון שתי מדינות הלאום, וכך שכנעתי ראשי מדינות ואת נשיא ארצות הברית דאז להתחייב כי לא תהיה זכות שיבה לישראל. כך גם אזרחי ישראל הערבים הם בוודאי אזרחים שווי זכויות בישראל כמדינת הלאום היהודי, אך הביטוי הלאומי כמדינה – ניתן לעם הפלשתיני במקום אחר.
הסכם מחייב צד שני, שרוצה ויכול לקבל את ההחלטה ההיסטורית. אבל החזון שלנו איננו יכול להיות בן ערובה של הצד השני. ההנהגה הציונית הקימה את מדינת ישראל למרות התנגדות הערבים. זה היה החזון שלנו והאינטרס שלנו. העיסוק בשאלת ׳יש או אין פרטנר׳ מסיט אותנו מהדיון העיקרי: מה אנחנו רוצים? מה החזון שלנו ואיך מתקדמים אליו? הציונות היא תנועה אידיאולוגית יוזמת, ולכן עלינו הישראלים להכריע על החזון שלנו.
היעדר הכרעה איננה סטטוס קוו. הזמן שחולף בהיעדר הסכם, רע לפיתרון שתי מדינות הלאום ומסכן את החזון הציוני. גורמים קיצונים שאינם מקבלים את קיומה של ישראל מתחזקים בצד השני, בזמן שבישראל ה״קיפאון" מנוצל על ידי מיעוט עם כח פוליטי רב לקביעת עובדות בשטח, שימנעו מאיתנו להגיע להסדר או להפרדות.
לעובדות האלה קוראים "התנחלויות מבודדות". מפעל ההתנחלויות נועד ליישב יהודים בשטחי יהודה שומרון ועזה על מנת למנוע חלוקת הארץ ובפועל למנוע הסכם שלום ולהוביל לסיפוח השטחים. סיפוח השטחים יוביל למדינה דו-לאומית ולסכנה ממשית לאבדן הרוב היהודי והתנגשות בין מדינת הלאום לדמוקרטיה. לכן בעוד התחנה שלנו בווייז הלאומי היא פרידה מהפלשתינים, התחנה שלהם היא פרידה מהדמוקרטיה.
.
אם אי אפשר להגיע להסכם מידי, נעשה פעולות עצמאיות להפרדות תוך שמירה על הביטחון ועל נתיב פתוח לשלום בעתיד ובראשם השלמת גדר הביטחון כגבול עתידי והפסקת בניה מעבר לגדר.
העקרונות לפיהם נפעל:
נשמור על גושי ההתיישבות, בהתאם למדיניות המבחינה בין גושי ההתיישבות, בהם חיים רוב מכריע של ישראלים ויהיו חלק ממדינת ישראל, לבין ההתנחלויות המבודדות. ברור היום לכל שקו הגבול העתידי יכלול את הגושים אם כי לא סוכם על הקו המדויק. חוסר הנכונות של הימין המשיחי לעשות את ההבחנה
הלגיטימית, גם בעיני העולם, בין הגושים לבין ההתנחלויות המבודדות, מייצר חוסר לגיטימיות בינלאומית גם לגושים עצמם.
נשמור על הביטחון בכל מהלך. ביטחון אינו מונופול של הימין, הוא אינו עניין אידיאולוגי, הוא חובה של ממשלה ומנהיגות לתת לישראל. הדרך שלנו כוללת בטחון לאזרחי ישראל בעוד שההתעקשות על ההתנחלויות המבודדות לא נותנת ביטחון אלא להיפך.
ההתנחלויות המבודדות אינן מספקות ביטחון לישראל. הן צורכות ביטחון. ראשי המתנחלים הם שפועלים לקבוע עובדות בשטח כדי למנוע היפרדות וממשלות ישראל נכנעות משיקולים פוליטיים. התוצאה היא שצה״ל משקיע במקומות אלה חלק מאוד גבוה מהסד״כ הצבאי, שחלקו מוצא עצמו עוסק בשיטור, במקום להתמודד עם אתגרים משמעותיים מצפון ומדרום. חובתינו לתת ביטחון לאזרחי ישראל כולם, בוודאי גם בהתנחלויות אבל הקביעה מהי תפיסת הביטחון מסורה לממשלה ולא לראשי המתנחלים.
,
בטחון כלכלי-חברתי הוא מרכיב חשוב מאין כמותו בחוסן הלאומי. חובתה המוסרית של המדינה לשים את האזרח במרכז ולהבטיח כי חובות המדינה כלפיו יבטיחו את קיומו. ז'בוטינסקי דיבר על חמשת הממים: מזון, מעון, מלבוש, מרפא ומורה. כדי לספק צרכים בסיסים חובתה של המדינה לאפשר שוויון הזדמנויות שישכיל למצות את יכולות כל אחד, ולעזור למתקשים ברכישת היכולות המבטיחות צרכים אילו מחמת גיל, צרכים מיוחדים או נכויות.
יצירת שותפות בין ארבעה מרכיבים בחברה חשובה מאד: המגזר הממשלתי, המגזר העסקי, המגזר השלישי והרשויות המקומיות שביחד. אחריותה של המדינה אינה רק להבטיח את הקיום בהווה. חובתה להבטיח כי צעירי הדור הבא, יוכשרו על מנת למצוא את מקומם בעולם תעסוקתי חדש ומאתגר. לצד זה, חשוב לציין כי בזכות תוחלת החיים המתארכת יש להעמיד פתרונות נכונים למצוקות הזקנה, לבדידות הכרוכה בה ולשאלות הבריאות והעוני.
היום ברור יותר מתמיד שאי אפשר להסתפק אך ורק במהלכים צבאיים, ושנדרשים גם מהלכים מדיניים משלימים. זוהי עמדתנו מאז ומתמיד. אין לאף אחד פתרון טוב יותר. הקבוצה שצועקת ״פושעי אוסלו״ יכולה לבטל את ההסכם אבל לא מעיזה. הם יודעים שבמקרה שבו לא תהיה רשות פלשתינית שהוקמה בהסכם, הנטל של הטיפול במיליוני פלשתינים יפול על ישראל עד כדי דרישה להצבעה בכנסת.
הם תוקפים את ההתנתקות, אבל ימנעו מכיבוש מחדש של עזה, ומודים שלא היו מציעים היום לבנות את גוש קטיף ושאר הישובים ברצועת עזה. אף אחד מהם גם לא מציע היום לבטל את הסכם השלום עם מצרים, למרות שההסכם ספג בזמן אמת מתקפות קשות.
אז במקום לשאול "האם טעינו", צריך להאמין שהדרך שלנו היא הדרך הנכונה ולשכנע בצדקתה.
"אחדות" היא מילה שמשקפת כמיהה של ישראלים רבים. הרגעים שבהם אנחנו מרגישים שותפים, מחוברים ביננו, עם אחד. ימים של אחדות מול אויבינו במלחמות והשותפות בימי האבל והזיכרון מוציאים מאיתנו את המיטב כחברה. אבל אחדות שנובעת רק מכך שיש לנו אויבים אינה
מספיקה, אנחנו צריכים חזון משותף. לא רק מי נגדנו, אלא בעד מה אנחנו.
בצד השאיפה לאחדות צריך להתנגד נמרצות לשימוש באחדות כבסיס לסתימת פיות. טשטוש זהויות ושתיקה הם מתכון הרה אסון שמנוצל לרעה באופן חד-צדדי על ידי ממשלה שמובילה אותנו לנקודת האל-חזור, בה לא נוכל עוד לשנות את התהליך. במקום לחיות בערפל בין דרכים מנוגדות אנו מציעים מצפן לאומי ואסטרטגיה לטווח ארוך.
הדרך להגדרת החזון מחדש עוברת דרך ויכוח קשה, נוקב ורגשי אבל הוא הכרחי. ההיסטוריה לימדה אותנו שאחדות בעם נוצרה לאחר שהתקבלו הכרעות, קשות ככל שהיו. גם אלה שלוו במחלוקות ובוויכוחים קשים בתוך החברה הישראלית. כך היה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים שכלל פינוי הישובים בסיני, הסכם שהיום נחשב לקונצנזוס בטחוני. כך גם היה בקום המדינה למרות חלוקת הארץ.
כשתיפול ההכרעה נוביל מדינה יהודית ודמוקרטית, מדינה בטוחה בארץ ישראל