בעודנו כאן מתנהל בהר הרצל בירושלים טקס אחר שמסמל בעיני אולי יותר מכל את משמעותה של ירושלים  לעם היהודי

בהר הרצל מתכנסים עכשיו בני העדה האתיופית לבכות את מתיהם, כ-4000 איש – נשים וילדים יהודים שנספו בדרך לירושלים. בדרך לירושלים ולא בדרך לארץ ישראל או בדרך למדינת ישראל, כי עליה, על ירושלים חלמו באתיופיה וכשהגיעו לארץ בחרו באופן טבעי ביום ירושלים לבכות בו את המתים בדרך ואת מימוש החלום.

זהו בעיני הסיפור המסמל יותר מכל את הציונות ואת מקומה של ירושלים בלב העם היהודי ואת המחיר ששילם העם היהודי כדי להגיע לירושלים ואת המאבק כדי לחיות בה.

נכון שהמציאות של היום בירושלים איננה תרגום של החלום גם כי מטבע הדברים יש ולעולם יהיה הבדל בין ירושלים של מעלה לבין ירושלים של מטה.

אבל מחובתנו לנסות ולצמצם את הפער הזה ואם תרצו כפי שהוגדר כאן, ירושלים של אמצע ונברך כאן, מראש אני אומרת ראש הממשלה, על כל תכנית מעשית שתהפוך את ירושלים להיות לא רק עיר של היסטוריה אלא גם עיר של חיים שצעירים נוהרים אליה, חיים בה, לומדים בה, יולדים בה ומחנכים ילדיהם בה עיר שמספקת שלמות אישית לחיים בה כפי שהיא מסמלת שלמות לאומית בהיותה ותישאר לעולם בירת ישראל.

ובעניין הלאומי – ירושלים צריכה להיות עיר לא רק מאוחדת אלא גם מאחדת. מאחדת סביבה את העם היהודי כולו ואת אזרחי ישראל.

ובעיניי, אהבת ירושלים אינה עניין דתי דווקא, את התפילה לירושלים נשא כל יהודי בליבו, בין אם כיפה על ראשו ובין אם לאו, אלא כחלק מזהותו היהודית- הלאומית, חלק ממסורתו, כחלק מההיסטוריה שלו.

ירושלים של הר הבית והכותל המערבי וכל שאריות החורבן החיות בעיננו גם אם חלקן מתחת לפני הקרקע ונחשפות בפנינו לעיתן. ירושלים היא חלק מהעבר ההווה והעתיד של עם ישראל כולו לא רק של חלקו כי אין ואסור לייצר חלוקה או דרגות שונות לאהבת ירושלים

לצערי, במקום לאחד ראינו ניסיון להשתמש בירושלים כדי לייצר בידול פוליטי כדי לייצר אבחנה בין אוהבי ירושלים לבין אלה שפחות בין אלה שיאבקו ובין אלה שיוותרו בין אלה שליבם במזרח ובין אלה שפניהם מערבה. סרבתי לקחת חלק בניסיון הזה ואין בכוונתי לעשות זאת בעתיד, כי יותר משהוא שומר על ירושלים הוא פוגע בה. וחשוב שנבין ונאמר זאת במיוחד בשבוע בו נפתח מו"מ עקיף עם הפלסטינים- שיחות קרבה על כל סוגיות הליבה ובכללן ירושלים. במיוחד בשבוע הזה – אלה הדברים שחשוב ולהדגיש – דווקא בגלל חשיבותה של ירושלים – לכולנו.

אני זוכרת כילדה את יום כח' באייר תש"ח את הריקודים (ריקודים ממש) ברחובות ת"א, את הצנחנים שבכו בכותל בתחושה של שיבה הביתה – בכו מהלב ללא פקודה, בני מושבים וקיבוצים, עירונים, דתיים וחילונים, בעלי אמונות ואידיאולוגיות שונות וגם היום באים צעירים שהתגייסו זה לא מכבר להישבע על התנ"ך את שבועות האמונים בכותל – השבועה למדינת ישראל לשרת ולהגן עליה.  וגם היום יש בהם בני ערים ופריפריה עולים וותיקים חובשי כיפות וחילונים וגם הם מתרגשים, אם כי מתרגשים אחרת כי עבורם הכותל הוא כבר חלק מההוויה שלהם במדינת ישראל מובן מאליו וטוב שכך, לכך הלא נבחרו קודמיהם.

ביום ירושלים, לצד כל הברכות, איננו פטורים מהסתכלות על המציאות. בוודאי שצריך לחזק את הקשר בין צעירי ישראל לבירתה. איננו יכולים לעצום עין מול החומות המפרידות את השכונות השונות גם בירושלים וגם במקומות אחרים בישראל  כפי שביחד עלינו להפוך את סימני השאלה ששמים היום מעל ירושלים כבירת ישראל ולהפוך אותם לסימני קריאה ובידינו הדבר – כל עוד נזכור שירושלים היא עניין שבלב , בלב של כולנו, וזכותו של כל אחד לתת לאהבה זו את אותה המאפיינים המחברים אותו אליה, בין בריקודים בישיבה ובין אלה החוגגים אחרת במרכז העיר.

וביחד נגשים את חלומם של אותם עולים המתכנסים בהר הרצל, את חלומם של הלוחמים על ירושלים ואת חלומו של העם היהודי כולו – כאן בירושלים.

תגיות: העם היהודי, ירושלים

כתובת טרקבק | RSS תגובות