באחת הפעמים מצאתי את עצמי לבד במעלית, תקועה בין קומות ובין דירות, תלויה בין שמים וארץ. שכנים זועמים הזעיקו את אמי ופסקו שנמאס להם. שמעלית זה לא משחק. שדי. ואם היא רוצה את הבת שלה בחזרה, אז שתשלם בבקשה 50 לירות כדי להזעיק טכנאי. אמי, אשת עקרונות, הבהירה בקול רם מספיק שהגיע עד אליי, שהבת שלה לא תהיה בת ערובה ולכן אין לה גם שום כוונה להיכנע לסחטנות, והלכה. נשארתי במעלית, המומה, מבוהלת ובוכה. אבל לדיירים לא נותרה ברירה אלא לשחרר אותי. כשהדלת נפתחה סוף סוף, שעטתי החוצה. רצתי הכי מהר שיכולתי ומאז למדתי שלא להיכנע לסחטנות. גם לא תתפסו אותי מתגוררת בקומה גבוהה בבניין עם מעלית.
את הבגדים קנתה לנו אימא רק במחיר מציאה בשוק בצלאל ועל כך הייתה גאוותה. היא הכירה את כל המוכרים בשמם, אבל החברות איתם לא מנעה ממנה להתמקח. אני לבשתי את מכירות החיסול של השנים הקודמות – בתקווה שילדי דובנוב העשירים לא יבחינו בהבדל – חמושה במנטרה של אימא שלא הבגד עושה את האדם. סיומו של מסע הקניות בשוק בצלאל היה הפלאפל שבו אפשר למלא את הפיתה שוב ושוב בצ׳יפס העגול והמבריק משמן.
שנים רבות לא הלכתי לשוק בצלאל. הפסקתי כשעברתי למגרש הפוליטי וכל ביקור שלי שם היה מלווה באייטם רכילותי. אבל ביום שישי לפני כשבוע (אחרי עוד ישיבת קבינט) החלטתי לעצור שם, לקנות חולצות ב־10 וזיכרונות, ובעודי ממששת את חולצות הטריקו, פנה אליי המוכר במפתיע ואמר במשפט שצבט את לבי: "את יודעת ציפי, אני מתגעגע לאימא שלך, היא חסרה לנו כאן". "גם לי היא חסרה", אמרתי, "גם לי".
שוק הכרמל, כל יום שישי. המולת אדם. רעש. צעקות. ריחות מתחלפים במהירות. צבעים עזים. וכולם נוגעים, מתווכחים, קונים וממהרים. אני הייתי על תקן הסבלת הסובלת. החלק של הירקות והפירות היה עוד סביר, אבל הצעידה ברחוב הבשר, מראה תרנגולות כרותות ראש וחלקי פרות תלויים על אנקולים, הפכו אותי לצמחונית. מגיל 13 עד היום – אני בבשר לא נוגעת.
בסוף השוק, בתחנה, היינו, ילדה וגברת עם סלים, ממתינות לאוטובוס. לעתים קרובות אבא, שעבד במצודת זאב – בית תנועת החירות והליכוד – היה מחכה לנו בקצה השוק עם האוטו, וחוסך לנו את ההמתנה המייגעת לאוטובוס עם השקיות הכבדות.
אבא היה לוקח אותי בשבת בבוקר ביום יפה, לשוט בירקון (כן, הוא גם קרא המון עיתון), שעל גדותיו היה גם מעו״ז בית״ר – תנועת הנוער שלי. ותמיד היה לי את הים. היינו צועדים ברגל מערבה, חולפים על פני כיכר רבין (אז מלכי ישראל) וממשיכים לאורך רחוב פרישמן שנשפך אל החוף. שם הייתי ילדה שבונה ארמונות בחול, נערה עם חברים ואם לילדים שחרדה כשהם נכנסים לשחות. בשכונה הזאת היו מיטב חוויות ילדותי ונערותי, חלקן בימים קשים במקלט המשותף, במלחמות – מששת הימים ועד יום הכיפורים.
גם היום, כשאני גרה בחלק אחר של העיר המדהימה הזאת, כשאני נוסעת בשאול המלך בואכה אבן גבירול, אני לא רואה את בניין האופרה ואת בית אריאלה, אלא את הצריף שהיה הספרייה העירונית ואת מגרש המשחקים שלצדו, ומרגישה שהגעתי הביתה. שבכרך הסואן הזה אני בבית.