נאום מלא: ראש האופוזיציה ציפי לבני – בכנס המכון למדיניות נגד טרור בהרצליה מניחה את האלטרנטיבה הביטחונית על השולחן

הבשורה הרעה היא שכבר אין את העניין של זבנג וגמרנו ואלבומי ניצחון של מלחמת ששת הימים, מצד שני הבשורה הטובה היא שכבר אין את צבאות ערב שעולים עכשיו על טנקים ומסתערים כולם בבת אחת מכל עבר כדי לכבוש את מדינת ישראל.
וקודם כל במקום תפיסת הגטו הגיע הזמן להבין שישראל היא המדינה החזקה ביותר באזור ולהתנהג בהתאם.

האיומים היום שהם איומים קיימים הם בעיקרם של מדינות טרור, תומכות טרור או אירגוני טרור שפועלים מתוך שטחים של מדינות אחרות או נתמכים על ידי מדינות כאלה.
חשוב לומר שאירגוני טרור כאלה כמו איראן כמדינה תומכת טרור מייצגים אידיאולוגיה דתית, איסלמיסטית, קיצונית. אין פיתרון לסכסוך דתי במובן של איזה שהוא הסכם.
החוק הבינלאומי לא מעניין אותם, הניצחון עבורם הוא השרדות וממש ממש לא אכפת להם להשתמש באזרחים בני העם שלהם על מנת להמשיך ולשרוד או למען המטרה הדתית הזאת.

אז תראו אנחנו כאן, אבל מתקיימת ועידה אחרת במקום אחר. קוראים לה ועידת המשפיעים וישבו בה שני שרי קבינט, שאחד פחות או יותר תקף את השני. שניהם אמורים להשפיע על הביטחון בעזה ואף אחד מהם לא מסוגל להשפיע על המציאות הביטחונית בעזה. זאת אומרת אולי להשפיע על כמה מנדטים לפה או לפה. אבל ממש לא על המציאות הביטחונית.
וצריך להבין שמה שנשמע בישראל ימין, מה שנשמע חזק, מה שנשמע מאוד גברי, מייצג בעצם בפועל חוסר אונים מוחלט בהתמודדות עם טרור, בהתמודדות עם משימות ביטחון מורכבות, חזקים אחד מול השני – חלשים מול חמאס.
עכשיו, כשאנחנו מסתכלים על האזור מלמעלה ואת הדברים האלה אני אומרת שנה אחרי שנה בכנס הזה, ברורה מאוד החלוקה בין האיסלמיסטים הדתיים הקיצונים הטרוריסטים שנמצאים מצד אחד, בצד השני יש את אותן מדינות סוניות, פרגמטיות/מתונות שהחלוקה בתוך הראשות הפלסטינית היא מאוד ברורה, החמאס נמצא בצד של הקיצונים האיסלמיסטים הקיצונים הטרוריסטים. בצד השני יש ראשות פלסטינית לגיטימית – ממש ממש לא מושלמת, אבל משתפת פעולה עם מדינת ישראל באופן יומיומי במאבק נגד הטרור ויש לנו איתם סיכסוך – אבל הוא סיכסוך לאומי, הוא לא סיכסוך דתי.
ולעומת סיכסוכים דתיים שהם לא פתירים בדרכי הסכם סיכסוכים לאומיים הם פתירים.

והיום בעצם ממשלת ישראל, אנחנו שיזמנו את תנאי הקווארטט – בעצם הממשלה הנוכחית, מפרה את אותם התנאים ובדרך כזו או אחרת מתנהלת מול אותו ארגון ונותנת לו הכרה.

במקביל נתניהו שכבר ארבע שנים, שנים ארוכות, אבל בארבע שנים האחרונות תוקף את אבו- מאזן שהוא משלם למשפחות המחבלים וזה באמת דבר ראוי לגינוי. אבל אותו ביבי שאמר שהסכם האחדות בין פת“ח לבין חמאס, בין אבו-מאזן לבין חמאס הופך את אבו-מאזן עצמו לטרוריסט, בעצם מה קורה היום עם מה שקורה בעזה?
אי אפשר להגיע לרגיעה ארוכת טווח, כי העולם וממשלת ישראל כמעט מתחננים לאבו-מאזן בבקשה שיעשה הסכם עם החמאס. שיקים את ממשלת האחדות, שכשהוא הקים אותה לפני כמה שנים הוא הותקף על זה. ולמה צריך שאבו-מאזן יקים ממשלת אחדות עם הטרוריסטים?
כי מדינת ישראל בשביל שקט מוכנה לשלם ישירות לטרוריסטים – לא רק למשפחות של הטרוריסטים – ישירות לחמאס את המשכורות שלהם כדי שיחזיקו עבורה את עזה.
אז הגיע הזמן באמת לומר את האמת ואני הזהרתי מראש שאני לא מכבסת מילים היום, אני מדברת ככה. כי הגיע הזמן גם לשנות את התפיסה הציבורית. והגיע הזמן לומר את האמת שממשלה שמתנהלת ככה – אפס בביטחון. מאה בדיבורים, פקה פקה. אבל אבל כשצריך לתת ביטחון עם כל הכבוד. זה לא רק דיבורים, לא נאומים ולא שר בקבינט שתוקף אחד את השני.
והתשובה שלנו ואני רוצה להניח אותה על השולחן – זה הפוך – הפוך ביבי הפוך.

והכוונה שלנו היא לא לעוד צבא ולא עוד מלחמה ולא לעוד מבצע ולא להשטיח מהאוויר את עזה ולא לחסל בתוך 48 שעות טרוריסט כזה או אחר. זה אנחנו כבר יודעים שזה סתם מילים.
תראו – שנים מדינת ישראל חיה עם פוליטיקאים שאמרו לפוליטיקאים אחרים ”תנו לצה“ל לנצח“ כאילו כל מה שצריך כדי שנוכל לחיות פה בשקט, זה שהפוליטיקאים שיושבים בממשלה ישחררו את החבל מצה“ל כדי שהוא יוכל להסתער ולהביא לנו ביטחון לעולמי עד ושלום.
רבותיי היום אנחנו יודעים שזה שימוש ופוליטי וסיסמא יפה, אבל זאת לא האמת.

ברור היום שאי אפשר לתת ביטחון לטווח ארוך – רק באמצעים צבאיים.

וצה“ל באמת, צבא חזק, יודע לתת את המכות הצבאיות שיש, אבל חסרה לממשלה הזאת רגל מדינית מסיימת. תראו בואו נסתכל רגע בצפון, ישראל מתנגדת ובצדק.
אנחנו באופוזיציה תומכים במדיניות שמתנגדת להתבוססות של איראן בסוריה.

איראן זה אפילו, דרך אגב כל התפיסה שאומרת שנתעמק רק בהסכם הגרעין זאת תפיסה לא נכונה. בינלאומית לא נכונה. הרי לא יכול להיות שהעולם יגיד טוב כל עוד מדינה מהסוג של איראן שתומכת בטרור ועושה פעולות מהסוג הזה. כל עוד אין לכם נשק מדיני הכל בסדר. לא זה לא בסדר.
ולכן ישראל בצדק, אחרי שכבר יש לנו את חיזבאללה כזרוע ארוכה של איראן בלבנון.
מתנגדת להתבססות של איראן בסוריה.

וצה“ל מכה מעת לעת ופוגע ויודע לעשות את זה מדויק וטוב אבל במקביל במגרש המדיני, הם חותמים עכשיו הסכמים, אנחנו כאן מדברים על הטרור וזריף עכשיו בסוריה

מדברים על שיתוף פעולה צבאי לאורך זמן וכאן התפקיד לייצר מהלכים מדיניים – לא עם איראן – לא עם סוריה. אלא בוודאי רוסיה יש לה כאן משמעות דרמטית, ארצות הברית לא יכולה להרשות לעצמה לצאת מהאזור ולהשאיר סיטואציה מהסוג הזה ולכן התפיסה חייבת להיות גם וגם.
מכות צבאיות כן – זה בסדר, זה חשוב.

אבל מציאות לטווח ארוך משנים רק במהלך מדיני ואת אותו עיקרון חייבים להפעיל בעזה.

את המכה הצבאית מול הטרור, תראו אני הייתי חברת קבינט בשני מבצעים משמעותיים שצה“ל עשה בעזה, וכשאין לנו ברירה זה מה שאנחנו עושים. גם בעופרת יצוקה גם בצוק איתן. אבל בין היתר כלקח שאני למדתי מעופרת יצוקה, בצוק איתן כבר הצעתי אלטרנטיבה מסודרת. רבותי, היתה החלטת מועצת ביטחון שכל העולם הסכים לה, גם העולם הערבי, בוודאי האמריקאים שהובילו אותה, המצרים, שקבעה את העקרונות הבאים: היעד לטווח הארוך- פירוז, מיידי- מניעת ההתעצמות של חמאס, לגיטימיות תקבל רק ממשלה שמקבלת על עצמה את תנאי הקוורטט, שזה הרשות הפלסטינית. הומניטרי- כן, בשפע. האינטרס של מדינת ישראל הוא לא שלצידנו תהיה איזו אוכלוסיה עם כמה שעות חשמל ביום או עם בעיות מים וביוב. כלכלי ושיקום- רק בפיקוח בינלאומי כדי שהכסף לא יעבור לחמאס. התוצאה הסופית עם כל זה היה מתקיים, וכבר עברו 4 שנים מאז, עם כל זה היה מתקיים היינו יכולים להגיע לאורך זמן למצב שבו באמת ארגון הטרור מוחלף על ידי שלטון לגיטימי.
טוב, אז למה בעצם ההחלטה לא התקבלה? כי מועצת ביטחון התכנסה כבר. דרך אגב זה היה בספטמבר לפני 4 שנים. שגרירת ארצות הברית באו“ם חיכתה לאישור של מדינת ישראל ונתניהו חשש. עכשיו היה פרסום לא מזמן של קרי שאומר שהוא הופתע לראות במהלך צוק איתן את נתניהו חושש או לחוץ. דרך אגב זה היה מסיבות פוליטיות, אני הייתי שם בחדר איתו. כי תקפו אותו בנט וליברמן, אמרו – צריך יותר כוח, יותר כוח, יותר כוח, אסור לסיים את המבצע, ולכן כל הפסקת אש הוא חזר ממנה. וגם הוא חשש לקבל את החלטת מועצת הביטחון הזו, עכשיו הטיעונים שלו היום, זה… אני לא רוצה לומר מצחיק, כי הסיטואציה עצובה, אבל הוא אמר – לא, אבל יש שם ממשלת אחדות פלסטינית. נו, אבל היום הרי אתה מאוד רוצה שתהיה ממשלת אחדות פלסטינית. אבל אני חושבת שהדבר האמיתי שהיה זה היה כי גם בסיום ההחלטה הזאת נאמר שישראל והרשות הפלסטינית הלגיטימית יחזרו למשא ומתן על הסדר קבע על מנת לסיים את הסכסוך.
עכשיו מה שקורה מאז הוא ככה: יש קיפאון מדיני עמוק, ישראל החלישה את המתונים וחיזקה את חמאס. אבו מאזן יושב בפינה, לא מוכן לחזור לאיזשהו משא ומתן, וכולם מחכים לראות מה ארה“ב תניח על השולחן. אז עם כל הכבוד אני לא רוצה, ואני חושבת שישראלי לא יכולה ולא צריכה להיות בת ערובה לא של הפלסטינים ואנחנו גם לא צריכים לשבת ולהמתין למה ארה“ב תכין שם במטבח של טראמפ ומה היא תניח על השולחן. אני מראש רוצה לומר שהיו כל מיני פרסומים על הצעות של האמריקאים לאבו מאזן. מבחינתי לא אכפת לי אם תקום מדינה פלסטינית ולא אכפת לי אם זו תהיה להם איזו קונפדרציה עם מישהו אחר או לא. אני לא עסוקה בהקמת מדינה פלסטינית. אני עסוקה בלשמור על מדינת ישראל מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית וגם בטוחה. לצערי רק מסתבר באפיזודות האלה שישראל דחתה במשך השנים הצעות שהיום הפכו להיות לאיזה מן חלום רטוב של – אח, אם רק אם היה אפשר ליישם אותם, באיחור לא אופנתי, כשאנחנו מתייחסים להצעות באופן חיובי אחרי שלפני שנים דחינו אותן הופכות להיות לא רלוונטיות או לא ריאליות.

אז מה לעשות עכשיו מבחינתו? קודם כל צריך לשרטט את האינטרסים הביטחונים של מדינת ישראל. אנחנו צריכים להיפרד ממיליונים של פלסטינים על מנת לשמור על רוב יהודי במדינת ישראל. ואנחנו צריכים גבול, גבול, גבול. ישראל היא מדינה בלי גבול מזרחי. ואנחנו צריכים גבול שיפריד בינינו לבינם. הרי התפיסה, תפיסת ביטחון היא של אגרוף, שיש כאן גבול שאפשר להגן עליו. בעת הצורך גם נכנסים פנימה ומכים בבוודאי. אבל מה הרעיון של הימין? אצבעות ככה שכל הטרור זולג פנימה? גם את גדר הביטחון שהקמנו הימין בזמנו התנגד כי – אוי אוי אוי, זה היה חלוקת הארץ. כן אנחנו רוצים לחלק את הארץ ואנחנו רוצים גבול, כי אנחנו רוצים לשמור את הביטחון ואנחנו רוצים גבול מוכר, לכן גדר הביטחון היא חשובה, טוב שהיא הוקמה, היא לא הושלמה. אנחנו צריכים להשלים אותה, ולומר לפלסטינים – חברים, אנחנו רוצים לחזור למשא ומתן. בעינינו העיקרון של שתי מדינות לשני עמים כעיקרון שמסיים סיכסוך הוא עיקרון ראוי.

התפיסה שלנו, לסיום ולסיכום הדברים שאמרתי כאן:
תראו, אנחנו חיים בעולם של דימויים, והתפיסה בישראל שהמרכז-שמאל בישראל קם בבוקר וחושב מה לתת לפלסטינים, והימין הוא מספק ביטחון. הפוך, הפוך, ממש הפוך. התפיסה שלנו ריאלית. אנחנו רוצים להיפרד מהפלסטינים, אנחנו רוצים גבול, אנחנו סומכים על צה“ל, ואנחנו לא מקדמים אידיאולוגיה קצת משיחית שמהמשמעות שלה לשלוח עוד מתנחלים בעוד מקומות שנצטרך לספח אותם יחד עם מיליונים של פלסטינים. אתם יודעים יש עכשיו עיסוק בזכות השיבה, ואני המתנגדת העקרונית ביותר לזכות שיבה של פליטים למדינת ישראל, פליטים פלסטינים שמוחזקים עם מפתחות על הצוואר.

אתם מבינים, יש בישראל קבוצה שקראה למי שחתם על הסכמי אוסלו, דרך אגב, אני חשבתי שהסכמי אוסלו היו לא נכונים, לא בעצם העיקרון של החלוקה, אלא זיכרון דברים, דחו את הסוגיות לסוף. אבל אותה קבוצה שצועקת נגד אלה שחתמו על ההסכם ”פושעי אוסלו“ הם היום מסתמכים על אוסלו. הם לא יעיזו לבטל את הסכמי אוסלו. אם הרשות הפלסטינית תחליט להתפרק ולבטל את הסכמי אוסלו זה יהיה האסון הכי גדול של הממשלה הזו.

למה? כי כשאני אומרת, רגע, איך נספח? מה יהיה עם אותם מיליונים של פלסטינים, הם אומרים, מה את רוצה? הם מצביעים לרשות הפלסטינית. איפה הוקמה הרשות? בהסכמי אוסלו. ואותה קבוצה שיצאה לרחובות, וצעקה נגד ההתנתקות מעזה, יש להם אפשרות לכבוש היום את עזה. לבנות מחדש את ההתנחלויות. אין מצב שהם יעשו את זה. לא בגלל המחירים בדרך. אלא בגלל שהם יודעים שזה הפוך מהאינטרס הישראלי הבסיסי, שהוא לשמור על מדינת ישראל גם יהודית וגם דמוקרטית בגבולות בטוחים ומוכרים ולא לדאוג לחייהם רווחתם חינוכם ובריאותם של עוד מיליונים של פלסטינים עם שאיפות לאומיות. מה שהם מציעים לנו זה החלום הכי תמים שיש. הרי מה הם אומרים? אנחנו נחיה ביחד, ההתנחלויות יחד עם הפלסטינים שחיים לבד, והפלסטינים יהיו נורא מבסוטים כי ניתן עבודה בהתנחלויות ואז הם ישכחו את השאיפות הלאומיות שלהם.