אחת לכמה זמן אנחנו מתכנסים כאן כדי לשמוע את ראש הממשלה מתגאה בהישגי ממשלתו, ואנחנו דנים בשאלה איך הממשלה מטפלת ואיך היא צריכה לטפל בסוגיות השונות. והשיא היה בהתענגות של ראש ממשלת ישראל בפתק של עוזר שניתן למישהו – אתה מבין – אצלך זה החלטות יומיומיות – תלמד להגיד 'לא', 'עד כאן', סוג של מילים שאמרתי, סוג של מילים שאתה לא יודע להגיד, סוג של מילים שאתה לא יודע להגיד כי אתה מפחד מאותם שותפים, כשלראש ממשלה אין סדרי עדיפויות, כאשר הוא נותן הכל לכולם רק כדי לשבת על הכיסא –אז אתה יכול לעשות את ההצגות האלו על הדוכן ולדבר על הביחד ולהתענג על משהו שמישהו רשם. בסוף אמרתי 'לא' – תגיד אתה פעם 'לא' למישהו.
עכשיו בואו נדבר באמת על מה שקורה במדינת ישראל – ואתחיל הפעם מבפנים החוצה. אדבר בשמם של אותם אנשים, הרוב הישראלי, אלה שגאים בישראל, אלה שמשרתים בצבא, הולכים למילואים, למדו, חלקם נולדו כאן, חלקם עלו הנה – נאחזים בכל כוחם בישראל כפי שהם רוצים לראות אותה. יש להם מסלול חיים משותף – בדרך כלל גן, בית ספר,צבא, אוניברסיטה או מכללה, עבודה, נישואין, דירה אם אפשר – חלק יקראו להם מעמד ביניים, חלק יקראו להם ישראלים חדשים, חלק רוב ציוני – הם יכולים להיות חילוניים, דתיים או מסורתיים – הם לא סקטור. הם הרוב בישראל שמבטא באורח חייו את תכלית הציונות – וכולם מוכנים לתת למדינת ישראל את חייהם, ממש כך. אך הם מצפים ממדינת ישראל, דרך ממשלות ישראל, שיהיה אכפת לממשלה מהם ולא רק מעצמה. אזרחי ישראל צריכים ממשלה שתוביל ותקבל כמה החלטות –צמצום פערים חברתיים כך שאותה קבוצה, ולא רק, תוכל לחיות כאן בכבוד, הם זקוקים שהמילים 'ערבות הדדית' יתורגמו לשוויון בנטל כך שכל אזרחי ישראל ישרתו בשירות צבאי, לאומי או אזרחי – הצעת חוק שאנחנו הגשנו והממשלה הזו דחתה.
שמעתי את כל ההתהדרות במספרים של ראש הממשלה, שמתענג תמיד במספרי המאקרו, אבל בסוף הציבור הזה מסתכל על המספרים בסופר וכאן אין במה להתענג כי יוקר המחיה בישראל גדול ממדינות האו.אי.סי.די ויוקר המחיה בכל הקשור למוצרי מזון בשלוש שנים שאתם נמצאים בשלטון עקף את האו.אי.סי.די. זה מה שהם רואים. אז נתוני המאקרו טובים אבל בסוף בסופר אין להם במה לשלם.
הגיע הזמן ראש הממשלה שתסתכל גם על האזרח הפשוט שרוצה לקנות בסופר ואין לו – והיום החלטת שר השיכון היא יריקה נוספת בפני אלו שיצאו לרחובות, המחאה שהחלה באותו אוהל שהוקם עקב מחירי הדיור, אלו שיצאו לרחוב כדי לדרוש את זכותם לחיות בכבוד. ההחלטה הזו שהציג אותה שר השיכון היא זלזול מוחלט בוועדת טרכטנברג. וועדת טרכטנברג בטובה הציעה לממשלה שתי הצעות ביחס למיצוי כושר ההשתכרות – או כתנאי סף או כמשקל משמעותי בקריטריונים. אבל שוב באיזה תרגיל מתוחכם שרוני בר און הציג אותו כל כך יפה – פתאום אנו עוסקים באורך חיי הנישואין של הזוגות הצעירים שעומדים בתור ולכן לזוגות הצעירים המשרתים והעובדים אין בשורה- הם כרגיל שוב משלמים את מחירה של ממשלת נתניהו, שר השיכון שוב נשען על חולשתו של ראש הממשלה שפשוט לא יודע לומר 'עד כאן', שבחר מסיבותיו הוא למסור את גורל המדינה, כמו גם את עתידם של הצעירים האלה, בידי השותפים הסקטוריאלים – אלה שימצאו תמיד את הפטנט כך שבחישובים מסובכים הישראלים המשרתים והעובדים לא יוכלו להינות אבל המצביעים שלהם כן. ונוסיף לזה גם את חוק טל, ונכון אדוני רה"מ שכאשר האויבים שלנו יורים עלינו טילים הם לא מבחינים בין מי שחובש כיפה למי שלא –הבעיה היא שאלו שנלחמים באויבנו הם ברובם או שלא חובשים כיפה או שחובשים כיפה מסוג מסוים – ויש את אלה שלא משרתים. אין לי ספק שמדובר בסוגיה מורכבת שמונחת שנים רבות על השולחן של הבית הזה. תחילתה בחטא של עשרות שנים קודם – איזה מחשבה שאפשר לתת למכסה מסוימת לשמר את המסורת, התרבות, היהדות בישיבות כסמל לעולם התורה – וזה רעיון שאני חושבת שהוא חשוב – עד שאותו רעיון של מספר מצומצם שישמור במדינת ישראל את עולם התורה היהודי – פרץ כל גבול. אני זוכרת את עצמי בהצבעות על חוקי טל, והלכתי ובדקתי. גם שהייתי שרה בממשלה לא יכולתי להיכנס הנה ולהצביע בעד החוק הזה. אף שלא הצבעתי, ואף שלא יכולתי להיכנס ולהצביע נגד החוק הזה, הייתי חברה בממשלה ויש לי אחריות בממשלה שאני לא בורחת ממנה. מהסיבות האלה בדיוק אני מבקשת להוביל לא רק את מפלגתי, אלה את כל עם ישראל ואת הממשלה שאעמוד בראשה ואביא את אותן הצעות חוק שאני יכולה להיות שלמה איתן. ואני, שבדרך כלל כחברת קואליציה ואני אומרת את זה לחבריי, מאוד ממושמעת, ושהיו החלטות קואלציניות תמיד באתי בריצה להצביע. פעמיים לא יכולתי להיכנס ולהצביע למרות ההחלטות. פעמיים, כשחוק טל הגיע לכנסת. פעם ראשונה ב-2002, פעם שנייה ב-2007. לא יכולתי להרים את ידי בעד החוק הזה. צריך לעשות את התיקון הזה כי מאז כבר הרעיון של עולם הישיבות פרץ כל גבול. והיום, אותם ישראלים, שמוכנים שבמדינת ישראל תהיה ערבות הדדית כלפי אלה שאין להם – לא יכולים להמשיך יותר לקחת את הנטל הזה בלי שכל אזרח משרת שירות אזרחי, צבאי או לאומי. זה לא נגד אף אחד, זה בעדנו. זו לא תביעה של סקטור, זו תביעה של הציונות.
יש דברים שנעשו בעבר ואי אפשר יותר להשלים איתם וחוק טל הוא אחד מהחוקים האלה. ואני יודעת שהחיבור הוא חיבור כפול. כאשר אנחנו מדברים על הדיור, הרי מה קורה, אם הם לא משרתים בצבא, אז הם לא יכולים ללכת לעבוד, לפחות לא בצורה חוקית. ואז התוצאה שמסדרים את הקריטריונים בדיור לטובת אלה שבמילא לא נושאים בנטל. בממשלה שהיינו חברים בה היה רעיון להרחיב את מכסת השירות הלאומי. ואני מצטערת לומר שהאוצר, בהתנגדות שלו לשלם ולשים הרבה כסף שנדרש על מנת לייצר שיוויון, טועה. ואני מודה שגם באו אלי ואמרו לי עזבי, שילכו לעבוד, שלא יעשו צבא. אני לא מסוגלת. אני כל כולי מתקוממת נגד הרעיון הזה. ויכול להיות שזה הגיוני, ויכול להיות שזה יאפשר ליותר לצאת לעבודה. אבל יש משהו בצדק החברתי הבסיסי הציוני שלא אפשר לי לתמוך בזה. וכל השקעה כספית ואזרחית בשירות לאומי ראויה, נכונה וטובה – בין אם מדובר בציבור החרדי או הערבי. זה חלק מהיכולת שלנו לחיות ביחד, כמו גם להיאבק נגד האוייבים מבחוץ.
אני יודעת, אני לא יכולה לוותר על צדק. וכשאנחנו עוסקים במה שקורה מבפנים, בעוד אנחנו כואבים את החיילים שנזרקים מהרכבת, ואת האישה שמוכה בבית שמש, ואהבתי כשראש הממשלה הזכיר את שלומציון המלכה, באמת היו תקופות שבהן בעם ישראל היה כבוד בת מלך לא רק בבית פנימה. היא יכלה לקבל החלטות עבור עם ישראל כולו. לא טשטשו את פניה, לא אמרו לה לשבת מאחורי מה שלא היה אז. היא לא נדרשה לשבת בבית. זו היהדות בעיני. זו היהדות האמיתית שאני גאה בה. זו המסורת שעל פיה גדלתי.
וכשאנחנו מסתכלים על המצב היום, ורה"מ מדבר על חינוך וביטחון, אי אפשר להתגאות בחינוך ש-52 אחוז מתלמידי כיתה ב' אינם ציוניים. אפשר להפשיר את חוק חינוך חובה חינם, אי אפשר להתגאות במערכת החינוך בישראל שהכל תלוי בזרם שאליו אתה משתייך.
ואי אפשר לדבר על ביטחון בלי לעשות את מה שאדבר עליו. יש לי מחמאה אחת לממשלה בכל שלושת שנות כהונתה וזה הפעילות ביחס לגדר הביטחון. מה שמגיע, מגיע. נתקבלה החלטה, נדרש הרבה כסף, וטוב שנעשה. אבל יש עוד דבר שקורה במדינת ישראל ואותו אנחנו לא רואים. כשמתקבלת החלטה אז רואים אותה, כשיש מחדל לא רואים אותו. אי הפעילות, זה דבר שלא רואים אותו עד שהוא לא מתפוצץ בפנים. ואני רוצה לדבר על המחדל מדיני-ביטחוני של ממשלת נתניהו.
מחר יפוג תוקף הזמן שקצב הקוורטט על מנת להתניע מו"מ מדיני. בינתיים, לפי מה שיוצא – הלוואי ואתבדה, הלוואי ויתחיל דבר מה. אבל על פי הכותרות, לפחות אלו שיוצאות, יש שתי אפשרויות. או שלרה"מ אין מושג איך לנהל מו"מ, או שהוא לא רוצה. ו-2 האפשרויות האלה הן גרועות למדינת ישראל.
אני שומעת את הנאומים, את ההרצאות, מחנכים את העולם והפלסטינים. אתמול הקשבתי קשב רב לנאומו של רה"מ ביום השואה הבינאלומי. רה"מ דיבר כהרגלו על האיומים, לא רק איראן, אלא גם חמאס, חיזבאללה. ואני רוצה לברך כאן את האיחוד האירופאי על ההחלטה בנושא האיראני ועל ההתגייסות לדבר הנכון והפעילות הזאת היא חשובה, וצריך שהעולם כולו יהיה מאוחד בה. ולכן גם את המסר הזה אני מוציאה כאן גם כראש האופוזיציה, זה לא עניין של קואליציה או אופזויציה. זה דבר חשוב לגייס את העולם על מנת למנוע מאיראן את ההתגרענות. אבל אתמול הוסיף רה"מ עוד דבר מה. אומר רה"מ שהוא מאוד התקומם סביב אמירת המופתי ואמר שהעולם לא מגנה. במקום לגנות, העולם עוסק באיזה מרפסת שבונים באיזו התנחלות, לדבריו. איזה מן החלטות אלה – זה סדר עדיפות לקוי של העולם. רה"מ דיבר על הבריתות שצריך לעשות על מנת להתמודד נגד האיום האיראני. והוא צודק, סוף סוף. אבל איך רה"מ יכול לדבר על בריתות כאשר כל מה שקורה לנו בשלוש שנים האחרונות, כאשר ישראל הופכת להיות יותר ויותר מבודדת, ושאף אחד לא ימכור לי את הבחישה בפוליטיקה האמריקאית כסוג של ברית.
ועכשיו שנדרשת החלטה, גם רה"מ של ישראל צריך לקבוע סדרי עדיפויות. מה אפשר לעשות, העולם רוצה שיתנהל מו"מ בינינו לבין הפלסטינים. ואני מודה שזו גם עמדתי. לא כטובה לעולם, אלא כטובה עבורינו. אי אפשר להמשיך עם מצב שיש שתי מדינות שבאחת חל החוק הישראלי וממשלת ישראל היא הריבון ובשנייה חל החוק הירדני והצבא הוא הריבון. אם אנחנו לא נכריע היום, יכריעו בעבורינו. או שהשקפת עולמך של היו"ר, מדינה אחת בין הים לירדן, זה מה שיקרה. אני רוצה לנהל דיון ואז נכריע. כי אחרת מדינה יהודית לא תהיה. וזה דיון שאנחנו מנהלים הרבה מאוד זמן.
ברור היום שהקיפאון המדיני מונע מאיתנו לקיים פריצת דרך. שמעתי כמעט בתדהמה מעוררת התפעלות את רה"מ מדבר על הרכבת, על חשיבות המיקום הגיאוגרפי של ארץ ישראל. לאיפה הרכבת הזאת תיסע? עם מי יש לנו קשרים בעולם הערבי? כל התפיסה הגיאוגרפית היתה אמורה להיות תפיסה אסטרטגית שרואה את ישראל כחלק מהמזרח התיכון וגם עם השער לאסיה ולעוד מקומות אחרים בעולם, היום מדינת ישראל היא מדינה מבודדת. כשעומד רה"מ ומדבר בצורה מוגזמת על האיומים שמסביב ואומר שחשוב לייצר בריתות ומדבר על סדרי העדיפויות של העולם, רה"מ יודע מה צריך לעשות כדי להתניע מו"מ שיגייס את כל העולם לצידנו ושנוכל אז לייצר את אותן בריתות ולחזק את ביטחון ישראל. הוא צריך לעשות את אחד מ-2 הדברים – או להקפיא בנייה או לשחרר אסירים שנמצאים כאן עוד לפני אוסלו. זה מחיר שהוא לא נעים, הוא לא מחיר אסטרטאגי. הוא מחיר פוליטי מקושקש מול הדבר האטסטרגי הגדול של מו"מ ואולי הסדר. תלוי אם מי שייכנס לחדר המו"מ יידע לנהל אותו. יכולת לגייס את העולם לאינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל.
הקשר הזה בין יכולת קבלת ההחלטות, חוסר היכולת לסדר סדר עדיפויות אסטרטאגי נכון נמצא היום בעוכריה של מדינת ישראל. אנחנו נמשיך, כי מבחינתנו גם אם הישיבה באופוזיציה לא תמיד נעימה, אנחנו יודעים לאן להוביל את מדינת ישראל. ואני מאמינה שבסוף, היכולת של רה"מ לשכנע את הציבור בישראל שלא צריך לעשות כלום כי במילא העולם נגדנו, ואין סיכוי לשלום כי במילא הפלסטינאים לא רוצים, וצריך לעשות את כל השטיקים והטריקים עם הקואליציה רק כדי לשרוד. אני מאמינה שכפי שהציבור יצא לרחובות בעבר, הם יצאו בהמוניהם כדי להכריע פעם אחת ולתמיד את גורלם, כי אסור לתת את גורלה של מדינת ישראל בידי הקואליציה הזאת.
- נאום במליאת הכנסת במסגרת דיון שיזמה "קדימה" לאחר איסוף 40 חתימות ח"כים ובנוכחות רה"מ.
